קולות המחאה: נישול הסבים שלי מכפריהם במהלך הנכבה

איוב, מוחסן, דסוקי וכנאענה. אלה שמות משפחותיי, ממקומות שונים בפלסטין ההיסטורית. בעולם מקביל, בו הנכבה לא הייתה מתרחשת, הייתי גדלה באג'זם, הכפר של משפחת אבי, והייתי מבלה כל סוף שבוע בבית סבי, מול החוף בטנטורה. הייתי אמורה להיות בת הכרמל, ואף על פי שגם עכשיו אני בת הכרמל ומישור החוף, זה מסובך הרבה יותר…  אני זוכרת את הגיל בו התחלתי לראות את ההבדל בין סביי. אחד היה הולך לאג'זם, היום כרם מהר"ל. השני היה יורד ברגל כל בוקר לחוף טנטורה, ואני הייתי מתלווה לשניהם בטיוליהם.

אינני יודעת כיצד לספר לכם את הסיפור הזה. הדבר הנכון ביותר הוא שאספר לכם אותו כפי שהוא. סבי, יוסף, הוא ניצול טבח טנטורה. הוא היה בן שש בזמן הטבח, כאשר ראה את אהוביו נהרגים, ונאלץ גם לקבור חלק ממשפחתו במו ידיו. משפחתו כולה קבורה תחת הריסות הכפר. כיום בשטח זה   קיים חניון למבקרים בחוף שניתן לו השם "חוף דור".

סבי לא היה מאלה שמדברים ומשתפים את סיפור עקירתם. הוא היה מאלה שחיו את הטרגדיה בשקט ובכאב. עד גיל מסוים לא הייתי מסוגלת להבין את ההתעקשות שלו לבקר כל יום בחוף הים. עד שיום אחד סיפר שיש לו משאלה אחת בחיים – למות על חוף טנטורה. סבי לא המשיך במשאלתו, ולא אמר שברצונו להיקבר בחוף טנטורה, זאת כיוון שידע ששכבה עבה של אספלט מפרידה בינו לבין משאלתו.

סבי מהצד השני, חסן, היה פלאח שאהב את אדמתו. הוא לימד אותנו לאהוב את האדמה כמוהו ולהנות מליקוט זעתר, חוביזה וכל מה שמעניקה לנו האדמה הטובה. הוא נהג לתאר את אג'זם כגן עדן, בו נובעים מעיינות זכים. למרות שנעקר והתגורר בכמה מקומות מאז היום הארור, בעין חוד או במקום מגורי הנוכחי פורידיס, השם אג'זם נשאר תמיד על שפתיו. הוא היה מפאר אותו עד כדי כך, שאם אחד מנכדיו היה מגלה פיקחות או כישרון, סבי היה אומר לו בגאווה גדולה: "אתה באמת ג'זמאווי".

למרות הסיפורים השונים, שני סבי הרגישו את הכאב שבאובדן אדמה וראו את אהוביהם מתים מול עיניהם. ישראל גזלה לא רק את האדמה ואת חייהם של מי שחיו בה, היא גם גזלה מהם את חלומות ומשאלות, היא גזלה מהם את החיים. אני רוצה לחזור ולהשלים את סיפורו של סבי יוסף –  הטנטורי. סיפור חייו של סבי הסתיים לפני שנתיים, אך הוא מלווה אותי עד היום. משאלתו עליה סיפרתי לכם התגשמה. ביום ככל הימים, לפני שנתיים, יצא סבי להליכה על חוף טנטורה – והגורל החליט להגשים לו את משאלתו האחרונה. סבי מת מהתקף לב בחוף טנטורה, אחרי שסיים לטייל, נשם את האוויר של טנטורה ושבע מיפי נופיה.

סיפורו של סבי יוסף הוא אמנם סיפור עצוב, אך אני, כנכדתו, לא הייתי מאחלת לו שום גורל אחר. הוא נולד בטנטורה ושב אליה. איך אוכל לאחל משהו אחר למי שהיה תמיד שר על טנטורה "את הלב שלי באהבתך מילאתי. תתעטפי בריסיי ותשני בשלום. וכמו את אדמתך לא אהבתי ולדמי את שווה". שני סבי המשיכו לפורידיס, שהייתה עבורם מקום מבטחים. אך סיפורי לא מסתיים שם.

ישראל, בדרכיה הפושעות, ניסתה ועדיין מנסה למחוק כל מה שפלסטיני. מלחמת ההשמדה נגד עמנו בעזה עדיין נמשכת. מאז תחילתה נוספו סיפורים רבים לסיפורי הנכבה – יותר מ-70 אלף סיפורים. מעל במה זו אני רוצה להבטיח לסבי ולעמנו הגיבור הנאחז במולדתו בעזה, כי נשמור את סיפוריכם ונספר אותם כדי לשמר את הזיכרון. הם יהיו התשובה לכל ניסיון להפרידנו מעמנו ומזכותו לשיבה ולשחרור.

ומשום שאנו עם גאה, עיקש וחי, מצאתי בסיפורי עקירתנו המשפחתיים את סיפורה של פלסטין. סבי יוסף הגשים את משאלתו ונפטר בחוף טנטורה כפי שביקש. אני מצאתי את מעין אגז'ם ושתיתי ממימיו, ופגשתי את שכנתי מאג'זם בדרך המאבק. אך הדרך עודנה ארוכה. הסטודנטים הפלסטינים, וכל עמנו שנשאר במולדתו, מבטיחים שנמשיך בדרך זו עד הסוף – עד השחרור, השיבה והמדינה הפלסטינית. אנו כאן על מנת להישאר, ואם אינכם מסכימים – שתו את מי הים. נשמור על צל התאנה והזית ונזרע מחשבות, כמו שמרים בבצק, בקור רוח ובלב בוער. אם נהיה צמאים, נסחט את הסלע, ואם נהיה רעבים, נאכל את האדמה. אנחנו לא נעזוב. כאן יש לנו עבר, הווה ועתיד.

מתוך דבריה בטקס לציון הנכבה המתמשכת, 14.5, כיכר אנטין אוניברסיטת תל-אביב, אדמות שייח' מוניס

עוד בנושא: https://zoha.org.il/137372/