משב רוח מרענן בחברה אינדיבידואליסטית: ספרה החדש של ניצן תנעמי 'עבודה מארגנת'

ספרה החדש של ניצן תנעמי, מזכל"ית שותפה בארגון כוח לעובדים – "עבודה מארגנת – בניית כוח וקהילה בהתארגנות עובדים דמוקרטית" (הוצאת נמלה, 2024) הוא אירוע יוצא דופן: לא כל יום מפרסמת מנהיגת ארגון עובדים ספר או מניפסט פוליטי-רעיוני פרי עטה. לא כל שכן, כאשר מטרתו המוצהרת של הספר היא לארגן עובדים ומטרתו הפוליטית – להחליף את הסדר הניאו-ליברלי באמצעות הקמתן של "קהילות מאבק דמוקרטיות". המונח החדש מבטא ברית בין עובדים מאוגדים לבין קהילות אזרחיות, ובפרט בין מקבלי שירותים כמו צרכני תחבורה ציבורית שמקבלים את השירותים מנהגי האוטובוס, ושירותי רווחה כמו מטפלות במשפחתונים ומורות פרויקט היל"ה. על הברית להתבסס על אינטרסים משותפים שהם שכר ותנאים טובים ושירות אוניברסלי ויעיל. היעדים של הרעיון הרדיקלי – לבטל את הניכור בין עובדי תעשיית השירותים, שהם חלק ניכר מהכלכלה הפוסט-תעשייתית, לבין מקבלי השירותים, וכן לבנות שיתוף פעולה מול המעסיק, תהיה זו המדינה או חברה קבלנית הנותנת שירותים למדינה, למען החברה בכללותה.

ארגון כוח לעובדים הוקם בידי אקטיביסטים ב-2007 על רקע דעיכה במספר העובדים המאוגדים ומכות ניאו-ליברליות שנחתו על העובדים בזו אחר זו: תוכנית ייצוב המשק (1985) וחוק ביטוח בריאות ממלכתי (1994) שיזם שר הבריאות חיים רמון (שבעברו, כשהיה יו"ר ההסתדרות, ניתק בין קופת החולים לבין ההסתדרות ומכר חברות בבעלות ההסתדרות כמו סולל בונה, שיכון עובדים, כור ובנק הפועלים). בהמשך, בנימין נתניהו, בכהנו כשר האוצר (2005-2003), יזם וביצע קיצוצים אגרסיביים בהוצאה הציבורית, במיוחד בקצבאות. התוצאה הייתה הרת אסון: הפערים בחברה גדלו בצורה דרמטית, מספר העובדים המאוגדים צנח מ-80% בשנות ה-80' ל-20% בלבד בתחילת שנות ה-2000.

ספרה של תנעמי הוא תוצר של תהליך חשיבה ודיון שהתקיים בכוח לעובדים על מנת לגדול ולשכלל את אופן פעולתו. כפי שנכתב בהקדמה לספר: "הבנו שהמטרה שלנו כארגון עובדים היא לא רק לשפר את תנאי עבודתם של החברים בארגון, אלא, ואולי בעיקר, לארגן קהילות מאבק דמוקרטיות בתוך מקומות העבודה בהשתתפות רחבה של עובדות ועובדים ולמסד אותן באמצעות מבנים של דמוקרטיה השתתפותית, שהם שונים מאלו הקיימים בזירות חיינו – ולכן מאתגרים את המבנה החברתי-פוליטי הקיים".

הרציונל מאחורי השינוי בארגון

תנעמי מסבירה את הרציונל מאחורי התהליך: כוח לעובדים עבר מהחשיבה כי הקמת ועדי עובדים דמוקרטיים תוביל בהכרח לשינוי המיוחל, למחשבה דיאלקטית בדבר תהליך ליווי הוועדים עצמו, שנשא אופי דיאלוגי. העמדה כי אנשי הארגון הם בעלי הידע המקצועי השתנתה והוחלפה בעמדה האומרת כי ידע רב על מקום העבודה מצוי אצל העובדים עצמם. בארגון הבינו כי ניתן להשתמש בידע של העובדים לטובת הקמת קהילות מאבק דמוקרטיות, שהן הקרקע ממנה צומח מאבק.

"המחשבה הראשונית הייתה שעצם קיומו של המבנה הדמוקרטי יוביל למעורבות ולהשתתפות רחבה של העובדות והעובדים. חשבנו שמרגע שהכוח יהיה בידי העובדים, הם ייקחו אותו וינצלו כדי להחריף מאבקים, להגיע להישגים משמעותיים, להשפיע על יחסי הכוח בשוק העבודה, להעביר כוח וכסף לידי העובדים, וכך יוכלו לשנות באופן יסודי את תנאי העבודה והמקצוע שלהם ואת שוק העבודה כולו" – כתבה תנעמי בספרה.

מבנה ארגוני שמזמן שותפות מעמדית מגוונת

בספר ארבעה פרקים: הפרקטיקה, הדרך, הקשיים ולמה בכל זאת עבודה מאורגנת. הפרק הראשון דן בעבודת הארגון עצמה שהיא מעין מקצוע בהתהוות המצריך התנסות ולמידה, ומשלב בין עבודה בקהילה, תבונה פוליטית ויכולות בין- אישיות גבוהות. משם עובדת תנעמי לדון "ביום-יום" (הדרך). פרק זה כולל שיתוף בשיחות ואנקדוטות ממאבקי עובדים בהם היא לקחה חלק. הפרק השלישי "הקשיים", מתאר את החברה הניאו-ליברלית. הכותבת דנה בקושי לאחד בין "אני הצרכן" ל"אני העובד" לכדי "אדם שלם" במקום העבודה ובחיים הפרטיים. הפרק המסכם "ולמה בכל זאת עבודה מאורגנת", הוא קריאה לפעולה והתווית דרך. כפי שכתבה תנעמי, "כאשר המבנה הקולקטיבי של האיגוד מזמן שותפות מעמדית מגוונת, יש בזה יותר פוטנציאל מכל יוזמה רדיקלית הנוצרת על בסיס רטוריקה אידיאליסטית".

ארגון כוח לעובדים איננו זוכה בסיקור תקשורתי כמו זה שלו זוכים ארגוני הימין הקיצוני קהלת, רגבים ואחרים. התקשורת המרכזית (להוציא ערוץ 11 ששידר כתבה) אינה רואה במאבק של עובדות ניקיון לשיפור תנאי עבודתן נושא מעניין שראוי לסקר ואינה מעוניינת להעצים אותן בשיתוף סיפוריהן. מבחינת כוח לעובדים, לעובדות ניקיון, למטפלות משפחתונים ולנהגי אוטובוס יש פוטנציאל מהפכני לשנות את חייהם ולשנות את החברה כולה: מחברה נצלנית מפולגת, מסוכסכת, שוחרת מקסום רווחים, לחברה סולידרית שוחרת צדק, שלום ושוויון. רוחב היריעה והעומק הרעיוני של הכותבת, ניצן תנעמי הוא משב רוח רענן בחברה שמתמכרת לאינדיבידואל ושוכחת לחשוב על החברה בכללותה.