המלחמה והכיבוש נמשכים יותר מדי זמן: הגיע הזמן לשבור שתיקה

המלחמה נמשכת יותר מדי זמן בטענה שאין לנו ברירה. אומרים לנו שאנחנו חייבים להמשיך להילחם "עד שננצח" וכי המצב המחורבן הזה חייב להימשך. אבל האם באמת אין לנו ברירה? האמנם אין לנו ברירה אלא להמשיך במעשים הנוראים שקורים מאז 7 באוקטובר:  הרג של עשרות אלפי בני אדם בלחיצת כפתור; שריפות בתים ומסגדים; הרס מכוון של כל האוניברסיטאות ושל בתי חולים בעזה; מחנות עקורים; הרעבה; אלימות; כליאה; עינויים ומה לא. באמת אין לנו ברירה אלא לעשותם? הזוועות האלה נמשכות בלי מעצורים. כשברקע – מעצרים פוליטיים ורדיפות. כל אמירה ביקורתית הפכה "פגיעה ממשית בביטחון של מדינת ישראל". זה מפחיד שדווקא העמדות ה"מפוכחות" וה"רציונאליות" ביותר קוראות לרצח של עוד ועוד אנשים.

כמה עוד בני אדם נהרוג עד שנגיע ל"ניצחון המוחלט"? איך, לעזאזל, הגענו לכך שאנחנו חיים במדינה שמצדיקה את הזוועות האלה? הכל מטויח, הכל נורמאלי. בני אדם כבר מזמן הפכו "מטרות ויעדים". כבר לא צריך להפעיל שיקול דעת, כי הכל מחושב לפי עלות ותועלת. בהיגיון כזה, חפים מפשע לא קיימים כלל, וכל ההרס והמוות הנוראים הם רק "נזק אגבי", שאותו מחשבות מערכות בינה מלאכותית.

אי אפשר "לשפר" את הכיבוש

השליטה, הכיבוש והפרת הזכויות הבסיסיות ביותר של הפלסטינים לא יביאו לנו ביטחון. העליונות והאפרטהייד לבטח לא יביאו שלום וגם לא האלימות וזריעת הפחד. הנצחת האיום המתמיד היא ההפך מביטחון. החרדה הבלתי פוסקת שאנחנו חיים בה מאז 7 באוקטובר היא הכרח לפי ההיגיון הזה. זו מנוסחת היטב כדי לתת לעצמנו הצדקות לכל מה שאנחנו עושים; חרדה היא הדלק שמשמר ואפילו מעצים את המציאות הנוראה.

הגיע הזמן שנשבור שתיקה. שנשמיע קול אמיתי החושף את מה שבאמת קורה מעבר להרים ולחומות. גם אני נדרשתי למלא פקודות ולבצע משימות שאין להן שום קשר לביטחון. כבר כשהתגייסתי לשירות בגדה המערבית ידעתי שמדובר במשימה מסריחה שאי אפשר באמת להתגאות בה. בכל זאת שכנעתי את עצמי, שעלי לשרת ואפילו להיות קצין. חשבתי שאם אוביל אוכל להשפיע ולגרום לדברים להיראות אחרת. הייתי בטוח שאם אהיה מספיק מנומס ומכובד כלפי הפלסטינים, ואפילו אוכיח לחיילים שלי שכך אפשר לנהוג – המציאות תשתנה. יותר מזה, האמנתי בשליחותי: לגרום שעוד אנשים יבחרו לנהוג כמוני, שחלילה "לא ישאירו זירה זו לאנשים גזעניים וחשוכים", ו"שאסור לוותר על האחריות שיש לנו להגנת המולדת!". אבל זו לא הגנה, זו עליונות.

חשבתי שאפשר "לשנות מבפנים" את הכיבוש. אך אין עמדה מתנשאת יותר מלהיות כובש הטוען שהדרך בה הוא כובש היא מוסרית וערכית יותר מדרכים אחרות. היומרה שאפשר לבצע את כל המשימות האלה שהמדינה שולחת אותנו לעשות בצורה נעימה יותר, "הומניסטית" ומכבדת היא אשליה. הטענה שאם את הכיבוש יבצעו "אנשים טובים" אז יתכן שמשהו ישתנה – היא שקר. היום אני בטוח שאיני טוב יותר מאחר שנדרש למלא את הפקודות. שכל מי שנשלח, גם בעל כורחו, לבצע משימות אכזריות יהפוך הוא עצמו אכזרי.

שליטה בעם אחר הורסת את הביטחון

לאחרונה התחלתי לעבוד בשוברים שתיקה כמראיין. בראיונות מספרים חיילות וחיילים משוחררים ומילואימניקים שהיו בגדה או בעזה על משמעות הכיבוש והמלחמה בפועל. אנחנו משוחחים על השירות, על המציאות היומיומית, השגרה והמשימות שנדרשו לבצע. ככל שגדל מספר המרואיינים (ולא מעטים בוחרים להתראיין ולהעיד), אני מגלה כמה שהסיפור כל כולם דומה: דבר שם אינו מניב ביטחון, שכן המדינה שלחה אותם פשוט לשלוט בעם אחר.

בריאיון, שבמסגרתו מוסרים עדות על השירות בשטחים, מתקיים מרחב שבו מתקיימת שיחה אמתית ואמיצה. זו אינה דורשת הרבה בכלל: לדבר רק על מה שקורה בפועל, בלי סיסמאות ומושגים מכובסים. מתוך הראיונות יוצאות עדויות. לפני שאלה מתפרסמות, הן עוברות אימות ובדיקה קפדנית (מה שרוב התקשורת הישראלית אינה עושה). כשהעדויות מתפרסמות, נשמרת האנונימיות של מי שהעיד. העניין הפרסונאלי אינו מה שחשוב. ברור לנו שלא מדובר באדם אחד שעשה דברים חריגים או יוצאי דופן, אלא במערכת ששולחת את כולנו לעשות דברים לפי "הנהלים וההנחיות". אם שירתתם/ן בגדה או בעזה או שאתם/ן מכירים/ות כאלה ששירתו שם – דברו איתנו, הגיע הזמן לשבור שתיקה.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/131333