פולמוס: על פשיזם, ליברליזם והמשבר הפוליטי בישראל

במאה ה-20 התנהל בעולם מאבק איתנים בין שלוש אידיאולוגיות גדולות: סוציאליזם, ליברליזם ופשיזם. במאה ה-21, ולמעשה כבר מאז קריסת הגוש המזרחי, האידיאולוגיה ההגמונית ברוב מדינות העולם היא הליברליזם. אולם בשנים האחרונות מרים הפשיזם את ראשו ומאתגר את הממסדים הליברליים-בורגניים בארצות כמו ארה"ב, צרפת וישראל.

לפי הצהרותיהם של המחנה הפשיסטי והמחנה הליברלי פעורה ביניהם תהום עמוקה. אך לשני המחנות אינטרס אחד משותף: לשמר את אופן הייצור הקפיטליסטי ולמנוע מאבק מעמדות שיוביל למהפכה. וכך, לאורך המאה ה-20, כאשר הסוציאליזם איים על הבסיס הקפיטליסטי, עשו הליברלים והפשיסטים יד אחת נגד מעמד העובדים.

ממשלות ליברליות היו ועודן מוכנות לשתף פעולה עם כוחות פשיסטיים כדי לשמור על האינטרסים המעמדיים והאימפריאליים שלהן. ארצות-הברית נהגה כך מאז ומעולם. בהקשר זה ניתן להזכיר את תמיכתה בהפיכה בצ'ילה ובשלטון הדיקטטורי של הגנרל אוגוסטו פינושה, או את פרשת איראן-קונטראס, במסגרתה מכרה ארה"ב נשק למשטר הפונדמנטליסטי באיראן כדי לממן מיליציית ימין קיצוני בניקרגואה. גם כיום מעודדת ארצות-הברית משטרים חשוכים, כמו ממלכות הנפט במפרץ הפרסי או המשטר האוקראיני אשר מציג אנטישמים ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית כגיבורים לאומיים. זאת, במקביל לתמיכתה של ארה"ב בארגונים אסלאמיסטיים ככלי לערעור משטרים אנטי-אימפריאליסטיים במזרח התיכון.

שותפות האינטרסים ברורה

גם בישראל, למרות שאין בה איום סוציאליסטי ממשי על הסטטוס קוו הקפיטליסטי, ברורה שותפות האינטרסים בין הליברלים לפשיסטים. המאבק האידיאולוגי בין פשיסטים לליברלים בישראל בא לידי ביטוי בעיקר במאבק על עצמאות מערכת המשפט ובנושאים אזרחיים. אולם בסוגיות הכיבוש, היחס לאזרחים הערבים והפתרון המדיני הרצוי לסכסוך עם הפלסטינים – אין הבדלים מהותיים בין המחנות. בסופו של דבר, הימין והמרכז-שמאל פועלים לשימור העליונות היהודית ולמען הלאום היהודי בלבד. ממשלות השמאל הציוני מעולם לא בחלו באלימות ובדיכוי של העם הפלסטיני בישראל ובשטחים הכבושים: הן אלה שאחראיות לנכבה, לממשל הצבאי, למפעל ההתנחלויות, לדיכוי יום האדמה ולירי במפגינים באוקטובר 2000. מפלגות השמאל הציוני תומכות בעליונות היהודית גם כיום. בסוגיה זו, ההבדל העיקרי בינן לבין הימין הוא שהן לא יאמרו זאת בראש חוצות.

למעט ממשלת רבין השנייה, כל ממשלות המרכז-שמאל דבקו בקביעה הידועה של בן גוריון – "בלי חירות ומק"י", והעדיפו לכרות ברית עם הימין מאשר לשתף פעולה עם האזרחים הערבים ועם השמאל העקבי. גם בתקופת "ממשלת השינוי", שיתפו ראשי העבודה ומרצ פעולה עם מפלגות הימין בחקיקה נגד העם הפלסטיני.

גם כעת, בזמן המלחמה הרצחנית, שמאז טבח ה-7 באוקטובר מנוהלת כבר עשרה חודשים, מצטמצם ההבדל בין פשיזם לליברליזם. המחנה הליברלי בישראל אמנם תומך בעסקת לשחרור החטופים, בניגוד לרוב חברי הקואליציה. אולם בהכרעות המהותיות – המשך או סיום הלחימה, יחסי ישראל עם הפלסטינים ביום שאחרי, והפגיעה במרחב הדמוקרטי בישראל – האופוזיציה הליברלית אינה מציגה שום חלופה לקואליציה הפשיסטית. לדוגמא, כאשר ביה"ד הבינלאומי בהאג פסק כי הכיבוש הצבאי בגדה המערבית אינו חוקי, הכריז יו"ר מפלגת יש עתיד, התומכת לכאורה בפתרון שתי המדינות, כי הפסיקה לא פחות מאנטישמית.

מאבק פוליטי במעמד צד אחד

בית המשפט העליון נחשב מעוז ליברלי, ולזכותו של בג"ץ נזקפים כמה פסקי דין חשובים שתרמו לעיגון חירויות וזכויות אדם בישראל. אך בנושאים מדיניים וביטחוניים, גם בג"ץ נוטה ליישר קו עם העליונות היהודית. בג"ץ הכשיר התנחלויות רבות ואישר הפקעת קרקעות מפלסטינים. הוא הכיר בחוקיות הכיבוש, והורה על פינוי של יותר פלסטינים ממתנחלים.

במציאות המשבר בישראל מתגלה המחנה הליברלי כלא יותר מסם הרדמה בשירות הפשיזם. לכאורה עדיין יש בישראל קואליציה ואופוזיציה, אך המאבק הפוליטי ביניהן מתנהל בפועל במעמד צד אחד. בשל האינטרסים הכלכליים המשותפים והשאיפה לשמר את הסדר החברתי הקיים, ראשי המחנה הליברלי אינם נאבקים בפשיזם. לכן אין לתלות תקוות ביאיר לפיד, או בצמד הגנרלים גנץ וגולן. המוצא היחיד מהמשבר הוא חיזוק השותפות היהודית-ערבית הסוציאליסטית.