קולות המחאה באוניברסיטת תל-אביב: האקדמיה בסכנה כשהמלחמה נמשכת ואין עסקת חטופים

שמי אביגיל. אני סטודנטית שנה א' ופעילה במסגרת סטודנטים דורשים עסקת חטופים. אני עומדת מולכם חסרת מילים. מבחינתי המציאות בלתי מובנית, עם כל כך הרבה כאב. יש פחות ופחות מה לומר על יותר ויותר. 250 יום. בואו ניקח רגע להבין את המספר הזה: בקרים ולילות של לאכול ולשתות, של לדבר ולנשום. לא, אי אפשר לדמיין.

ועדיין, יש מי שיוצאות ונאבקות יום-יום. אני חושבת על איילה מצגר, כלתו של יורם מצגר. בשבוע שעבר נודע כי נהרג בשבי. אני רואה אותה בכל הפגנה ופעולה כבר חודשים. כמה כוחות יש לה. אני חושבת על עינב צנגאוקר, אמא של מתן:  כמה אומץ נדרש לה. מתן הוא בגילי ואני חושבת איך שאני יכולתי להיות החטופה. זה יכול היה להיות כל אחד ואחת מאיתנו. כשהנשים האלה צורחות את נשמתן, אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו לעמוד מנגד. 250 יום שהחטופים והחטופות בשבי והמלחמה לא נגמרת. כבר 166 יום שהאוניברסיטה ממשיכה כרגיל. אוניברסיטה אמורה ללמד אותנו להיות ביקורתיות, לחשוב ולשאול שאלות אמיצות. אבל בימים כאלה, אין לאקדמיה משמעות אם אנחנו לא מייצרות בה כוח פעיל; אם אנחנו לא קמות ופועלות בתוך מציאות לא-הגיונית.

האקדמיה בסכנה כאשר סטודנטים נרדפים כשהם מבטאים את דעתם. האקדמיה בסכנה כשהמלחמה נמשכת וגובה חיי אדם. האקדמיה בסכנה כשאין עסקה. אני עומדת פה היום ואני כועסת. אני מאוכזבת משליטי הציבור. מי שאמורים לדאוג לחיים שלנו, מוזילים את החיים ומקדמים את מטרותיהם בלבד. בזמנים כאלה חייבים לצאת לרחובות ולנקוט עמדה.

אי אפשר להמשיך ככה. במלחמות אין מנצחים. ניצבת לפנינו הבחירה: האם להמשיך להקריב חיים רבים ולגרום לעוד מוות ושכול, או לחתור לעסקה ולהסכם מדיני, שרק הוא יכול להבטיח שקט, צדק, ביטחון אמיתי ואת כל החטופים והחטופות חזרה בבית. יכולים לבוא ימים אחרים, עלינו לדמיין וליצור מציאות טובה יותר, לכולם; לזכרם של אלה שכבר לא איתנו, ולמען אלה שעוד בחיים.

אי אפשר להמשיך עם הפיצול הזה: אנחנו נמשיך בשגרה בזמן שהחטופים בעזה והמלחמה נמשכת. גורמים לנו להאמין שזה "אנחנו" או "הם", שלא יכול להיות ביטחון לישראלים כל עוד הם לא מוכרעים. אבל אני מכירה ילד בן 13 שמת בעזה. בחדשות הישראליות במקסימום יקראו לו נזק אגבי. במקרה הרווח לא יזכירו כלל את מותו, אפילו לא כמספר. אבל אני יודעת שהיה לו שם: מוחמד חסאן. היו לו פנים ומשפחה והוא חי חיים, חיים קצרים שנגדעו בטרם עת.

משהו עמוק בנו נשבר. אבל אסור לנו לוותר על האנושיות שלנו. המציאות הסוערת מראה לנו שאי אפשר לפעול ככה יותר. הדרך היחידה לחיים כאן היא שיפסיקו למכור לנו מלחמת אין-ברירה, גזירת גורל, ושאנו נבין שאפשר לבחור עתיד אחר. אסור לוותר על העתיד שלנו, עתיד שיהיה טוב, חפץ חיים וצודק לשני העמים שחיים כאן, שיהיה נכון לאנשים שחיים כאן ולא רק לפוליטיקאים.

עסקת החטופים הקודמת הוכיחה: רק הידברות מובילה להצלת חיים. 109 חטופים וחטופות שוחררו בעסקה, בעוד שרק שבעה שוחררו במבצע צבאי. אנחנו יודעות שרק הסכמים מצילים חיים. לכן חיוני שנחתום על עסקה ונחזיר אותם עכשיו, הסיכוי שלהם אוזל מיום ליום. עברו 250 יום; בואו לא ניתן שיעבור אפילו עוד יום אחד!

מתוך דבריה בעצרת לציון 250 יום למלחמה, שנערכה בכיכר אנטין באוניברסיטת תל-אביב, 13.6