בישראל מוכת הצער הקול הביקורתי לוחש והאחדות מתבצרת בכאבה ומתעוורת

אני מפה. בת לחברה היהודית-ישראלית. מוכה וכואבת את זוועות 7 באוקטובר שאירעו למכרי, לבני עמי, במקומות מוכרים, אהובים. חרדה לשלום נכדתי הפעוטה, הנישאת לחדר המדרגות הרעוע בביתה בתל אביב במקום לטייל בעיר. ועכשיו, התמונות מעזה. ילדים מדממים בזרועות מישהו רץ, הורה או מי שחילץ אותם מבין ההריסות. העיר הרוסה, אפורה מבטון מייאש. אני רואה את התמונות ברשתות חברתיות מושמצות, לא בתקשורת הישראלית ששותקת.

ישראל מוכת הצער עסוקה בפצעה המדמם ומנסה לרפא אותו בדיבוב של האסון, בסיפורים קורעי לב, בסיפורי גבורה ובקריאות נקם. זועמים בקול על הממשלה המפקירה אבל שותקים נוכח האסון האזרחי שממיטה ישראל על רצועת עזה.

הקול הביקורתי לוחש. פלסטינים אזרחי ישראל שותקים מאימת השלטון ומפחד הלשנות. באקדמיה משתיקים את קולות הערבים בלי צו מלמעלה. בגדה המערבית מחריפה מאוד האלימות המדינתית, הצבאית והפרה-צבאית של המתנחלים – ואין כמעט פוצה פה. אפילו הקריאה הכי טבעית, המובנת מאליה, לשחרר את החטופים מיד, בכל מחיר, אינה רועמת.

עם אלה נמצאות כל המחלוקות הוותיקות, שלא נעלמו גם עכשיו. אפליית הערים בנגב המערבי, ההפקרה של הבדואים, הניצול של עובדי החקלאות התאילנדים. ודאי שלא נשמע כמעט הקול של מי שרואה את הימים הנוראים מתוך ההקשר הפוליטי ההיסטורי ולא כהתפרצות חייתית חסרת רסן שיש לרסנה בכוח.

אלה פניה של האחדות, המתבצרת בכאבה ומתעוורת. אחדות אינה סולידריות, אותה התעוררות מרשימה של החברה האזרחית, בעצמה הלומה, לסייע סיוע ממשי למי שנפגעו. אחדות היא השעיה של ההבנה המושכלת, של שיקול הדעת, של מורכבות המציאות ושל הלב לטובת אשליה של שותפות כוללת ושל כוח. האחדות מסוכנת כי היא מעוותת את המציאות וכי אין ערובה שתיוותר זמנית. היא עלולה להפוך להרגל, לטבע, ולהותיר עוולות ומצבים בלתי נסבלים דחוקים עמוק, הרחק מן העין ומן הלב. עד שיתפרצו.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/125250