ב-7 באוקטובר נחשף גם פשע ההפרטה של ממשלת הימין בראשות נתניהו

תושבי עוטף עזה גילו שהמדינה נעלמה כבר בבוקר שבת, 7 באוקטובר, והבינו שחייהם תלויים ברצון טוב וביוזמה. בהיעדר סיוע משטרתי או צבאי, פנו האזרחים הנצורים בייאושם למשפחה ולמקורבים בתחינה לחילוץ. בכלי התקשורת פורסם שעיתונאי “הארץ”, אמיר תיבון, נעזר באביו, אלוף (מיל’) נעם תיבון, אשר הוביל מבצע יחיד ונועז להצלת משפחתו. מציאות דומה חשף בדיווח מצמית עיתונאי “הארץ” ניר גונטז׳: עלה בידו ליצור קשר עם ח”כ לשעבר ואלוף (מיל’) יאיר גולן, אשר הציל את בנו במבצע הרואי.

ברגע האמת, היו אלו תושייתם וגבורתם של יחידים שהצילו חיים. אך המתים הרבים מעידים, כי בלי תפקוד של גורמי משטרה או צבא, המדינה אינה מסוגלת להקנות ביטחון לאזרחיה. מוטב היה לכולנו אילו הקשבנו לתובנות הציבור הערבי בישראל, שסובל מזה שנים הפקרות מוחלטת ואשר ספג כ-200 נרצחים השנה, עוד טרם האסון.

לא רק האזרחים בעוטף הופקרו למתקפה הרצחנית ללא כל הכנה או הגנה. גם החיילים שגויסו גילו מיד שאף לא אחד מלקחי העבר לא נלמדו. חיילי המילואים שעזבו את משפחותיהם נוכחו לדעת, שהמדינה לא מסוגלת לספק להם מזון (שסיפקו בפועל מסעדות ומתנדבים), ציוד עזרה ראשונה (שקיבלו תודות לפועלה של תנועת המחאה “החלוקים הלבנים”), או אפילו אמצעי הגנה בסיסיים כמו אפודים קרמיים (אותם לבסוף סיפקו “אחים לנשק” ואחרים). נקודות האיסוף נדמו למסע במכונת זמן אל קרבות ימי הביניים, בהם הלוחמים היחידים שקיבלו שריון היו בני האצולה. מי יחיה ומי ימות? את זה קובע כיסו של החייל או קרבתו לקבוצת הוואטסאפ הנכונה, שתדע לכסות את ערוות המדינה.

כאשר אלפי תושבים מיישובי קו העימות, ביניהם אלה ששרדו את התופת, נזקקו למקום מקלט, הם גילו כי המדינה כמעט שלא סייעה בפינוי התושבים. גם את זה עשו מתנדבים, שארגנו הסעות לשטח אש או נסעו ברכבם הפרטי. שיכון העקורים ממומן עד עתה בעיקר בידי אנשים פרטיים, בעלי עסקים ומקומות עבודה, שבניגוד למדינה פועם בהם אינסטינקט של סולידריות. גם כאן, זכות בסיסית להגנה ולקורת גג הפכה פונקציה של קשרים וטוב לב. טיפול בילדים? ביגוד? תמיכה נפשית? גם למילוי צרכים אלה נזעקו אלפי אזרחים נדיבים ואידיאליסטים. פעילי מחאה מכל מקצועות בריאות הגוף והנפש נרתמו מיד למלא את החלל שנפער כשנתגלה שהמדינה איננה. כל אלה, ובמיוחד עובדי בריאות הנפש והעובדות הסוציאליות, יודעים שגם בשגרה המדינה איננה. עוד מוקדם לדבר על שיקום מהטראומה. אך האם ראוי שקבלת טיפול בסביר ומהיר מתאפשרת רק לבעלי הכנסות גבוהות?

בימי הסערה, נחשפה החברה האזרחית ככוח חזק, יצירתי, ונדיב יותר ממוסדות המדינה כולם. עשרות אלפי גיבורות וגיבורים, יהודים וערבים מכל שכבות החברה, נרתמו להציע מחסה, מזון, ציוד, סיוע כלכלי, טיפול רפואי ועוד. אפילו את מקומה של המשטרה בשמירה על הסדר הציבורי מחליפים פעילי הרשימה “כולנו העיר” בת״א-יפו, שהקימו משמר שותפות יהודי-ערבי למניעת התרחשויות דומות לאלה שאירעו במבצע “שומר החומות”. מטבע הדברים ואילוצי החיים, ההירתמות הנפלאה תדעך בהדרגה, בעוד הצרכים של הקורבנות ייוותרו בעינם. כבר ניתן לומר שככל שהמדינה תישאר כשהייתה, לא יגיע הסיוע הזה לעולם.

מבחינת משרד האוצר, תחומים חברתיים שלמים, כמו רווחה ובריאות, הם פשוט “בזבוז כסף”. משרד החינוך, מצידו, הגדיל במיליארדים את ההעברות לבתי הספר החרדיים הפרטיים והלא מפוקחים. בהנחיית השר לביטחון לאומי בן גביר, המשטרה במקום לדאוג לאזרחים מחלקת נשק לכל דכפין, תוך התעלמות מהניסיון שמלמד שריבוי נשק הוא מתכון לאלימות מתרחבת.

אסון ה-7 באוקטובר החל בהפרטה, ואם זה תלוי בממשלת הימין – הוא יימשך בהפרטה. אך למרות ההפרטה, ולמרות כל ניסיונות הפילוג וההסתה של נתניהו, נתגלה שהחברה בישראל ברובה מכירה בערך של ערבות הדדית ושל סיוע למי שבמצוקה. ההתגייסות האזרחית בימים אלה מעוררת השתאות, הערכה וגאווה עצומה. אך בטווח הארוך, ידם של ארגונים התנדבותיים תהיה קצרה מהושיע. אם לא ניאבק כעת לשינוי מן היסוד של המדיניות הניאו-ליברלית של הממשלה, לשיקום מערכות הרווחה והחינוך הקורסות – עשרות אלפי קורבנות המלחמה יופקרו לגורלם.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/124753