גיליון חירום של כתב העת ‘סוציולוגיה ישראלית’: בין מחאה המונית לפלונטר דיסטופי

האגודה הסוציולוגית הישראלית פרסמה לאחרונה “גיליון חירום” של כתב העת “סוציולוגיה ישראלית” תחת הכותרת: “סוציולוגיה של משבר משטרי”. במדור “המשבר המשטרי בראי תנועת המחאה”, ראה אור מאמרו של הסוציולוג פרופ’ ניסים ליאון מאוניברסיטת בר אילן: “מפחד לזעם: פוליטיקה דיסטופית בישראל 2023-1995”.

לדידו של ליאון, הזעם שהצטבר במשך 30 שנים מאז רצח רבין, לצד עליית שלטון הימין שהיה לנצחי, התפרץ באופן בלתי נשלט כאשר הסטטוס קוו המשפטי שהגביל את שלטון הימין ואפשר למחנה המרכז שמאל להמשיך להתקיים הלך ונפרם. להשלמת התמונה הפוליטית, ליאון מציין ליאון כי הימין שם על הכוונת את בתי המשפט כמעוז ליברלי מערבי המנוגד לדת ומתנגד לה וכאבן נגף בפני שלטון יהודי-דתי.

לדבריו של ליאון, הברית שהוא מכנה “קואליציית 1996” חזרה לשלטון. ממשלת נתניהו הראשונה הורכבה ממפלגות ימין וממפלגות דתיות-לאומניות וכך גם ממשלת נתניהו השישית. לאחר רצח רבין “הימין חזר מהר מדי לשלטון” כתב. ממשלת השינוי, שהייתה אילוץ נוח, קרסה מהר מדי והוחלפה באותה “קואליציית 1996”, אשר מנהלת פוליטיקה דיסטופית: שמא תוחלף המדינה היהודית במדינת כל אזרחיה דמוקרטית. המחאה הנוכחית נגד הרפורמה המשפטית היא מאבק מאסף על דמותה הדמוקרטית של המדינה.

המאמר מרחיב ומעמיק את ניתוח המוטיבציות של ממשלת הימין הקיצוני להחרבת מערכת המשפט: “מול הדיסטופיה הלאומית של קץ המדינה היהודית העמידה תנועת המחאה דיסטופיה ממלכתית: קץ המדינה הדמוקרטית”. הימין הקיצוני שבשלטון חותר אפוא לשינוי יסודות המשטר ותנועת המחאה נלחמת על יסודות המשטר. המאבק היצרי הוא על עצם זהותה ואופייה של המדינה; יהודית-ציונית, כפי שרואה זאת תנועת המחאה של מחנה המרכז-שמאל, או יהודית-דתית ואנטי-דמוקרטית במובהק כפי שמבקשת הממשלה לעצבה.

שני מאבקים של עליונות יהודית

“דומה כי הרתיעה האינסטינקטיבית של ערביי ישראל מהמחאה, והחשדנות בדבר גבולות הביקורת המשטרית שלה, יכולות ללמד לא מעט על ההבנה המפוכחת כי אולי אין מדובר אלא בעימות בין עליונות היהודי החדש לעליונות היהודי הישן… מחאות דמוקרטיות-סוערות ככל שיהיו, סופן לא אחת ברסטורציה שמקורה במוביליהן דווקא. האם כך יהיה גם במקרה הזה?” – תוהה ניסים ליאון.

תנועת המחאה, בהובלת שקמה ברסלר שוורצמן, אחים לנשק ותנועות שמרניות אחרות, הקנו לתנועה אופי שמרני באופן אותנטי כדי להדוף ביקורת מימין. אולם במכוון גם הודרו האזרחים הערבים שביקורתם כלפי הסדר הישן אינה מתיישבת עם הרצון והשאיפה של מובילי המחאה לחזור לאותו סדר – כזה שלא היטב עם האזרחים הערבים ולא עם רוב האזרחים.

מנגד, אין להמעיט בערך ובחשיבות של מחאה שכמותה לא הייתה בהיסטוריה הישראלית. המחאה נטועה עמוק בתחושות הדיסטופיות ששטפו את הציבור הישראלי. המחאה הרואה עצמה כלל-ישראלית מעדיפה להניף את דגל הלאום ולצמצם עד מאוד את גבולות הביקורת. רבים מעדיפים להזדהות כפטריוטים לאומיים על פני הזדהות דמוקרטית מלאה הכוללת ביצור והרחבה של הזכויות הדמוקרטיות, דמוקרטיזציה של הכלכלה, חיסול העוני, צמצום אי-השוויון החברתי והכלכלי, עשיית שלום עם הפלסטינים ובניית משטר ישראלי צודק.

המחאה רחוקה מסיום. יותר מכך, חלה בה הסלמה: יותר ויותר מוחים, באקט של זעם, פונים לחסימת כבישים, לשיבושים, ומוכנים להיעצר ולספוג אלימות משוטרים המקבלים הוראות משר כהניסטי תאב נקם. ממשלת הימין הקיצוני, המתמודדת עם פגיעה בצבא, במשטרה וביחסי החוץ, מנסה לתלות את האשם לאסון שהיא עצמה יצרה בתנועת המחאה ובראשי האופוזיציה גנץ ולפיד ואחרים.

הפלונטר הדיסטופי והאיום המוחשי עומדים בעינם. שום צד, לא המפגינים ולא הממשלה הקיצונית, אינו נוטה להיכנע. הממשלה מכה במפגינים ואלה נוהרים לצמתים. ממשלת נתניהו השישית קמה חדורת רצון לנקום בממשלת בנט לפיד, זו שקרסה לתוך עצמה לאחר שנה וחצי. תנועת המחאה מצידה נחושה להפיל את ממשיכי דרכם של רוצחי רוה”מ יצחק רבין. עם האנרגיה של המחאה 2023, כדאי להיות עם הפנים לעתיד. נחוץ להדגיש את שלמשטר בישראל נחוץ אופי דמוקרטי מהותי בדגש בפירוק ההתנחלויות והמאחזים, בסיום הכיבוש ובעשיית שלום עם הפלסטינים.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/123202