בדיון במכון ון ליר בירושלים לא הוקמה מדינת פלסטין

בעיצומה של ההתקפה הישראלית הקטלנית על רצועת עזה, נערך במכון ון ליר בירושלים  ב-10 וב-11 במאי הכנס “שלום ישראלי-פלסטיני מבוסס שותפות: לקראת שינוי פרדיגמה”. בהזמנה לכנס נכתב: “עשרים שנה לאחר קריסת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני והעמקת הכיבוש וההתנחלות, מתבהרת העובדה כי פתרון שתי המדינות המבוסס על הפרדה הגיע למבוי סתום. לאור זאת עולות הצעות חדשות לפיוס ישראלי-פלסטיני ודה-קולוניזציה המבוססות על פרדיגמה חדשה של שוויון ושותפות”. בכנס השתתפו כ-70 חוקרים ופעילים ישראלים, פלסטינים וזרים שהציגו עמדות שונות ואף מנוגדות.

תכנית פעולה או מדע בדיוני?

כצפוי, הכנס עורר פולמוסים רבים בין החוקרים והפעילים ובינם לבין הקהל הרב שלקח חלק בדיונים. הצעות המארגנים להקמת פדרציה או קונפדרציה ישראלית-פלסטינית כדרך לפתרון הסכסוך עוררו ויכוחים רבים. סיכם את האווירה בכנס אחד הנואמים, ח”כ לשעבר ד”ר יוסף ג’בארין (חד”ש) המלמד כיום באוניברסיטת חיפה: “כחוקר אני נפעם מעושר הדיונים – זה ממש יוצא דופן; אבל כפעיל נגד הכיבוש במשך שנים רבות – זה לא יותר מעיסוק במדע בדיוני. לא ייתכן שום פתרון לסכסוך ללא סיום הכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב-67 עם ירושלים המזרחית כבירתה, פירוק ההתנחלויות והכרה בזכויות הפליטים”.

“בכל מקרה, אין כרגע פרטנר בצד הישראלי לפתרון של שתי מדינות או לכל פתרון אחר. ממשלת נתניהו דוגלת בהעמקת משטר העליונות היהודית, בהדרת הערבים בישראל ובחיזוק הכיבוש בשטחים הפלסטיניים”, הוסיף.

כך טען גם יו”ר חד”ש-תע”ל, ח”כ איימן עודה, בפאנל אחר בו נשאל: “האם לא אבד הכלח על פתרון של שתי מדינות?”. לדבריו, “בעתיד ניתן יהיה להקים קונפדרציה, אבל בתנאי שקודם תקום מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בשטחים הכבושים. ביחסי הכוח הקיימים, ההצעות בדבר הקמה מדינה אחת או פדרציה ללא עצמאות פלסטינית פירושן – משטר אפרטהייד בין הים לירדן”.

“האם אתה לא מיואש ממצבו של מחנה השלום בישראל, ממיעוט הנאבקים בכיבוש?”, נשאל עודה. הוא השיב: “לפני שבועיים ביקרתי בדרום אפריקה והגעתי בין היתר לכלא רובן איילנד, בו הוחזק נלסון מנדלה במשך שנים רבות. הוא ישב בבתי הכלא של האפרטהייד בסך הכל 27 שנים. שאלתי את מארחיי האם מנדלה לא חש תסכול או דיכאון במשך כל השנים האלה. הם השיבו שלמנדלה אכן היו שני רגעי משבר בכלא: האחד, לאחר שנאסר עם חברי הנהגת תנועתו ונשפט ב-1964 למאסר עולם. הוא חשש שלא יהיו להם ממשיכים ושהמערכה נגד האפליה תמה עם כליאתם; והשני, בשנות ה-70, כאשר מנדלה חשב שמאבקו ומאבק חבריו ‘נשכח’, וכי הדור הצעיר שגדל בדרום אפריקה באותן שנים אינו מודע למאבק נגד האפרטהייד ולשליחותם ההיסטורית של היושבים בבתי הכלא”.

“ומה קרה בסופו של דבר?”, המשיך עודה, “הכל נשכח? הכל חלף? לא בדיוק – משטר האפרטהייד התרסק. כזאת היא החוקיות של המאבקים החברתיים והלאומיים: יש בהם עליות ומורדות, תקופות שפל ושגשוג. הכיבוש אינו בר-קיימא והוא יקרוס – כשם שקרס האפרטהייד”.

בין כיבוש לקפיטליזם

אחד ממושבי הכנס בו נרשמה ההשתתפות הערה ביותר עסק בפתרונות לסכסוך בהקשרים חברתיים וכלכליים. נושא זה אינו עולה הדרך כלל בדיונים מסוג זה ואף בפעילותן של תנועות השלום. ראשון הדוברים במושב זה היה עורך “זו הדרך” ד”ר אפרים דוידי, אשר התייחס באריכות לקשר בין הקפיטליזם הישראלי לכיבוש הממושך של השטחים הפלסטיניים. הוא הצביע על כך שממשלת הימין הקיצוני מספחת פוליטית את השטחים הכבושים למדינת ישראל, אך סיפוחם הכלכלי החל כבר לפני עשרות שנים, חודשים ספורים לאחר מלחמת 1967.

ד”ר מאיה רוזנפלד (האוניברסיטה העברית) הציגה את ממצאי המחקר שערכה על אודות השינויים שחלו בהרכב המעמדי של אוכלוסיית השטחים הפלסטיניים הכבושים עם כינונה של הרשות הפלסטינית בשנות ה-90, הקמתם של שירותים חברתיים והרחבת החינוך האוניברסיטאי.

וליד חבאס, דוקטורנט פלסטיני באוניברסיטה העברית, התייחס לתמורות שחלו בקשרים הכלכליים בין ישראל לפלסטינים מאז תום האינתיפאדה השנייה ובעקבות העמקת הכיבוש והדיכוי וביתורה של הגדה המערבית באמצעות מחסומים ומכשולים. בין היתר הצביע על תהליכים מקבילים: גידול היקף ההברחות של תוצרת פלסטינית לישראל, שיטת “המאכערים” בהעסקת עובדים פלסטינים ויצירת רשתות סחר חוצות גבולות.

נמרוד עובד