אנו נהיה בפארק הירקון עם המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות

אני מתנצל מראש ומבקש סליחה מכולכם, ובמיוחד מאחי ואחיותי השכולים, על הדברים הקשים הבאים. לקח לי לא מעט זמן לאזור אומץ לכתוב אותם. אמרתי בעבר שאני לא צריך יום זיכרון כדי לזכור את סמדרי… אני זוכר אותה כל הזמן, 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה, 60 שניות בדקה. ללא הפוגה, ללא מנוח, 25 שנים ארוכות וארורות. ואני לא זקוק לאישורו של איש, שר ביטחון או בג״צ, כדי לזכור או לשכוח. ואיך לזכור או לשכוח.

כבר שנים הרבה אני משתדל מאד שלא להגיע לקיבוץ נחשון, לקבר של סמדרי (אלא אם כן מכריחים אותי…) לא ביום הזיכרון, ולא בכל יום אחר. היא לא שם. אין שם כלום. רק נוף יפהפה, מצבות ופרחים ונרות דולקים. אין לי מה לחפש שם.

העול הנורא הזה שאני נושא על כתפי הצרות כבר למעלה מעשרים וחמש שנים. נפל עלי כרעם ביום בהיר. לא בחרתי בזה. לא רציתי בזה. זה שינה את חיי מן היסוד. זה הפך אותי לאדם אחר. נשאבתי באחת אל תרבות השכול של החברה הישראלית. פתאום כולם הולכים מולי על קצות האצבעות. מבטים, מתחמקים, מרחמים, סלחנים. למדתי לחיות עם ההשתתפות בצער. עם ההיררכיה של השכול בישראל. עם הביורוקרטיה ועם השי של משרד הביטחון, עם המענה הטלפוני של הביטוח הלאומי: ״איבה שלום״. זה כמו לחיות עם איבר שנקטע, לב שנעקר. אין שום אפשרות להתחמק מזה ולחיות חיים נורמליים.

בחלחלה ראיתי איך החברה הישראלית הפכה את הזיכרון למקודש ואת הקורבנוּת לחזות הכל. כל שנה בתקופה הזאת אני חווה בכל פעם מחדש איך עם שלם יוצא מדעתו, משתגע, נובר בפצעי העבר, מתרפק על הכאב ומחבק את עצמו. כל שנה מחדש מתחולל מחול השדים הריטואלי הזה: משואה לתקומה, ים של טקסים, צפירות, שירים נוגים – מערבולת ממכרת של עצב מתוק, עיניים דומעות מצועפות, התרפקות הדדית מלווה בשירי כיבוש מגל וחרב נוגים, על רקע תמונות חיים שנגדעו, וסיפורים קורעי לב…

וכמו בכל שנה. כשהנהי הגדול מתפוגג בעשן המנגלים, כשהישראלים חוזרים לשגרת יומם העיוורת, למריבות הקטנוניות שלהם ולהתעלמות העיקשת של רובם המכריע מן הפיל הגדול שבמרכז הווייתנו, שממרר את חיינו והוא המקור לצרותינו, לאט לאט, אני נותר לבדי, עטוף בעצב גדול. שגובר והולך עם השנים שחולפות, מהפגנה להפגנה, ממלחמה למלחמה, מבחירות לבחירות, משחיתות לשחיתות…

אני? שכל חיי התחמקתי מן הטקסים האלה, יותר ויותר קשה לי לברוח מן התחושה ההולכת וגוברת מדי שנה, שזה נהיה סוג של עבודה זרה. עבודת אלילים. ריכוז מזוקק של שכול, ישר לתוך הוריד, שנועד לבצר את הקורבנוּת שלנו ולעגן את צדקת דרכנו. יחד מזויף. צביעות נוראה ואיומה.

ובא לי לצרוח די! הפסיקו עם הטירוף הזה! אל תלכו לבתי הקברות! הפסיקו לתת יד לקדושה המאורגנת הזאת. אין שום קדושה בכיבוש ואין שום הילה בשלטון על עם אחר. יותר ויותר אני חש שמשהו בסיסי כאן דפוק מן היסוד!  במקום לעשות ריסטארט ולהגדיר מחדש את הסיבות שעליהן ראוי להרוג ולהיהרג, במקום להסתכל קדימה ולחשוב על מה שצריך לתקן כאן, אנחנו מחטטים בפצעים שלעולם לא יגלידו, כדי שנוכל יחד להצדיק את מה שלא ניתן להצדקה.. יותר ויותר אני חש ניכור למקום המטורף והנורא הזה…

היום לצערי העמוק, אני גולה בארצי, זר ומוזר, תוהה ומתענה. אני, שאחרי האסון הקדשתי את חיי לעשיית שלום ולקירוב לבבות, מוצא את עצמי פעם אחר פעם, בבתי הספר, עם אחי הפלסטיני, מול גלי שנאה רותחת, לבבות ערלים ואוזניים אטומות. קולות שאומרים לי ״חבל שלא התפוצצת יחד עם הבת שלך״. ואני הולך ומתכווץ. הולך ומתנכר. מה נותר לי מן המקום הזה? מלבד הקבר בנחשון? הקבר של בתי בת ה 14 שנרצחה על מזבח הכיבוש, השליטה וההתעמרות בעם אחר?

ובכל זאת, בכל שנה מחדש אני מתאמץ ומגיח מן הבור השחור שאופף אותי וחש, בכל פעם מחדש, שאולי בכל זאת יש קצת אור שיכול להאיר את החושך הזה, שאולי בכל זאת יש אופן אחר לזכור ולהזכיר. ויש מקום אחד שבו קורבנות הכיבוש יכולים לבכות יחד על עומק אסונם. הלוחמים והקורבנות של שני צידי הסכסוך יכולים לכבד את הכאב האינסופי ההדדי. ברגישות ובנחישות. למרות הכל.

כבר 18 שנים אני ובני משפחתי מקפידים להשתתף מדי שנה בטקס המשותף של תנועת ״לוחמים לשלום״ ו״פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני״. הדרך האחת היחידה האפשרית שנותרה. השפויה. שיש לה סיכוי. אנחנו נהיה שם מחר, יום שני, בערב.

רמי אלחנן

הרשומה פורסמה במקור בעמוד הפייסבוק של הכותב

עוד בנושא