מקורות ההפיכה הפדגוגית המתנחלית בשנות התשעים

    חלחולה של האידיאולוגיה המתנחלית לחינוך בישראל היה באחרונה נושא לשיח רחב. זאת, בין השאר בעקבות מינויו של ח”כ אבי מעוז (נעם) לאחראי בפועל על תוכניות הלימוד החיצוניות במשרד החינוך. עם זאת, הלפיתה המתנחלית בגרונה של מערכת החינוך החלה זמן רב קודם לכן. המאמר להלן מאת שרף חסאן, סוציולוג וחוקר מגמות מאבק בחינוך, מתאר את השתרשות האידיאולוגיה הציונית-דתית בחינוך הישראלי עוד בשנות התשעים. המאמר פורסם במקור בערבית ביומון “אל אתיחאד”:

    מאז ימי ועידת מדריד בתחילת שנות התשעים, וביתר שאת מאז חתימת הסכם אוסלו ותחילת יישומו, אימצה האינטליגנציה המתנחלית קו אידאולוגי הדוגל ב”חשבון נפש” וברוויזיה. עיקרו: קיום דיאלוג בין ציבור המתנחלים בשטחים הכבושים, המיוצג בידי פלגים וארגונים פוליטיים בציונות הדתית, לבין הציבור היהודי-חילוני בתוך ישראל. הירחון המתנחלי “נקודה” התמלא באותה תקופה מאמרים מאת פעילים ומנהיגים מקרב הציונות הדתית. אלה הציעו ניתוחים ומסקנות שונות באשר לנתק ששרר בינם לבין יתר החברה היהודית.

    זרם הכותבים המרכזי הדגיש את הצורך באימוץ אסטרטגיה חדשה, ובמרכזה – חיבור לכלל החברה היהודית החילונית. דרך הפעולה שהציגו כללה קידום פעילויות חינוכיות בקרב החילונים, זאת במטרה לרתום ציבור זה להדיפת שני האיומים המרכזיים על מפעל ההתנחלויות: הנסיגה משטחי הפלסטינים ופינוי ההתנחלויות; והאימוץ המעמיק של התרבות המערבית על חשבון זו היהודית-דתית, עקב התפשטות הגלובליזציה והליברליזציה.

    לפי גישה זו, לא די בבניית בתים והתנחלויות בשטחים – זו לבד לא תכריע את המאבק בין השמאל לימין בישראל. חיוני, אפוא, לשכנע את היריבים הפוליטיים בצדקת עמדתם של המתנחלים.

כיבוש לב ההמונים כאינדוקטרינציה

    החששות שצוינו לעיל הטרידו את ציבור המתנחלים ואת הנהגתו, מה שהוביל לשיח ער בחיפוש אחר פתרונות ודרכי פעולה. הרב יואל בן-נון, מראשי גוש אמונים, חיבר בראשית שנות התשעים מאמר תחת הכותרת: “לא הצלחנו להתנחל בלבבות”. במאמרו הדגיש בן-נון את הצורך להשקיע ב”ממד הרוחני של העם” ו”להתנחל בלבבות, לקרב את אחינו-יריבינו, לרכך את התנגדותם, לשכנעם”. הוא הדגיש כי לא ניתן להסתפק בבנייה בהתנחלויות: “אם העם לא יהיה אתנו, שום כמות של בתים לא תושיענו”.

    בעקבות המציאות שנתגבשה לאחר חתימת הסכמי אוסלו, החריף בן-נון את עמדתו וקרא לנקוט פעולה ממשית: “לא די להתנחל בלבבות, חיוני להשתלב בכל מערכות המדינה”. רק כך, סבר, יכריעו המתנחלים את המערכה על דעת הקהל: “זהו הקרב האמיתי, שממנו אסור להתעייף ואסור לפרוש אף לרגע. הניצחון לא יושג בנוק-אאוט אלא בנקודות, ולאורך זמן”.

    רב אחר מהנהגת הציונות הדתית, יהודה הנקין, פרסם ב”נקודה” מאמר  תחת הכותרת: “קו ההגנה של יש”ע עובר בתל-אביב”. במאמר הדגיש את הצורך בהכרעת “מלחמת התרבות בין הימין לשמאל”. זו, טען, תכריע את עתיד המדינה.

    הנקין הדגיש: “כאשר השיח הפוליטי ייטה בחזרה ימינה, תידרש התעוררות מסיבית בחינוך, בתקשורת ובצמרת הצבא”. בנוסף, קבע: “יש להיאבק בתרבות האנטי-לאומנית ובנציגיה בכל דרך. התברר שקו ההגנה של יישובי יש”ע עובר דווקא בתל אביב, באשקלון ובאופקים, וקו זה היה נטוש על ידינו עד לאחרונה. לא ניתן עוד לבנות את הארץ מבלי לבנות את העם אשר בה”.

מערכת החינוך היא המפתח למוחות הצעירים

    בהמשך לקו זה, בו קראו הנקין ואחרים “לחפש מסילות חדשות ללב העם”, הציעו אחדים לאמץ אסטרטגיה חינוכית על מנת להשפיע על התודעה הציבורית החילונית. יעד זה דרש התמקדות בייחוד באינטראקציה עם בני נוער, במטרה “לבנות את העם מחדש”.

    הרב יעקב אריאל הדגיש אף הוא את חשיבות קו זה במאמר שפרסם ב”נקודה”: “פיתחנו בקרבנו בעלי כישרון מעשי וחינוכי, וחובה לנצלם למשימה הגדולה של כיבוש השממה הרוחנית. קיים צורך ראשון בחשיבותו בחינוך מעמיק  של הנוער שלנו. חיוני להדגיש עוד יותר את הערכים המוסריים, האמונתיים והתרבותיים של ארץ ישראל המיישבת”.

    העיתונאים במבי ויאיר שלג התמקדו באחריות המתנחלים ומנהיגות גוש אמונים לנתק בין הציבור הציוני-דתי לבין יתר החברה היהודית בישראל. עם זאת, הצטרפו לקו שהציבה ההנהגה והצביעו אף הם על החינוך כאסטרטגיה היעילה ביותר לשינוי מגמות בקרב החילונים היהודים: “אין מנוס מלהגיע ללבו של הציבור הרחב לא רק דרך התקשורת, אלא גם בדרך הקשה – חינוך”.

    בהמשך המאמר הדגישו: “השגת ההשפעה על הציבור החילוני בדרך זו אמנם קשה ומחייבת מאמץ רב יותר, אך היא בעלת שני יתרונות. ראשית, הציבור האמוני מחונך להתגייס למשימות לאומיות ולכן ירתם בהמוניו לחינוך החילונים. שנית, וזה העיקר, כאשר יגיע החינוך ללב האנשים וערכיו יקלטו בקרבם, תהיה השפעתו משמעותית וחסרת תחליף”.

השיח שתואר לעיל השפיע עמוקות על פעילים רבים בקרב הציונות הדתית והימין. הם הקימו בעקבותיו עמותות רבות שפעלו לקירוב הציבור היהודי-החילוני לערכי היהדות והציונות בהתאם להשקפה שלהם. כמו כן הרחיבו את הפעילות לשינוי תוכניות לימוד, דוגמת תכנית הלימודים באזרחות. אלה פועלות כבר שנים לאינדוקטרינציה של הציבור היהודי בערכי הימין .האתנו-דתי-התנחלותי, וסייעו במידה רבה להעמקת הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני