להקמת יוזמה דמוקרטית אנטי-פשיסטית ועקבית כדי להיאבק בשלטון הימין

 הפגנת ה-100 אלף למען הדמוקרטיה, שנערכה במוצ”ש האחרון במרכז תל-אביב ביוזמת התנועה לאיכות השלטון, יחד עם מחאות קטנות יותר שנערכו באותו ערב בירושלים ובחיפה, מוכיחות שבישראל קיים ציבור גדול מאוד המוכן להיאבק בממשלת הפשיזם. 

לעצרת שנערכה בכיכר הבימה קדמה שבוע קודם לכן עצרת באותו מקום בהשתתפות רבבות. עתה מתוכננות הפגנות במוצ”ש הקרוב בתל-אביב ובערים נוספות. זה הקצה הגלוי של הקרחון, קרי: הפגנות המוניות שמאחוריהן עומדות מאות (!) יוזמות ארציות ומקומיות – ביטוי לרצון להיאבק למען הדמוקרטיה על בסיס דרישות ממוקדות (כגון עובדי המדינה המתנגדים לביתור משרדי הממשלה, או עובדים סוציאליים ואיגודי הבריאות הנאבקים נגד הנמכת הרמה המקצועית) או רחבות יותר: הפגנות הסטודנטים שנערכו אתמול (שני) בקמפוסים בכל הארץ נגד הרפורמה במערכת המשפט.

ברם קיים פולמוס ער בין משתתפי המחאה והארגונים העומדים מאחוריה לגבי כמה סוגיות יסוד. ישנם הבוחרים לחבל במחאה הצומחת. ח”כ יאיר לפיד, הטוען לכתר ראש האופוזיציה, בחר שלא להתייצב לצד ההמונים שהפגינו בגשם שוטף בתל-אביב בגלל פנקסנות אישית קטנונית. לפיד עלה על האגו הגבוה עד מאוד שפיתח – וקפץ קפיצת ראש אל קרקע המציאות הקשה. הוא אף מתמיד בהחרמתה של סיעת חד”ש-תע”ל – האופוזיציה העקבית היחידה בכנסת – ובהשמצתה. לעומת זאת, פעילי מק”י, חד”ש ובנק”י התייצבו בשבת האחרונה בכיכר על דגליהם האדומים וסיסמאותיהם נגד הכיבוש. זאת, חרף הדרת השמאל העקבי והציבור הערבי מבימת הנואמים באירוע. 

גל המחאה של השבועות האחרונים מעלה זיכרונות משני אירועים מכוננים במערכות נגד הימין בשלטון: ההתנגדות למלחמת לבנון הנפשעת ב-1982, והמחאה החברתית ההמונית בקיץ 2011. תוכנן הפוליטי של מחאות אלה היה אמנם שונה, אך מטרתן זהה: הפלת שלטון הליכוד ושותפותיו. עוד מן המשותף: היעדר הנהגה מאוחדת, פיצול בין המחנה המתפשר לבין המחנה העקבי, וחוסר הסכמה פוליטית-רעיונית על עיקרי המחאה ויעדיה.

אז, בדיוק כמו היום, התנהל מאבק גלוי וסמוי על ההגמוניה הפוליטית במחאה ועל הנהגתה. כעת הנחת היסוד היא שיש לרכז את כל הכוחות והמחאות על מנת לבודד את שלטון הימין ולרסק את חלום הבלהות הפשיסטי שהוא מקדם. לכן, הגיעו אנשי חד”ש במוצ”ש לכיכר הבימה יחד עם הפעילים נגד הכיבוש. אך מעבר לכך, יש הבדלים עמוקים בין הגישות והיעדים.  

אך גם בקרב פעילי הקוטב המגויס והעקבי של המחאה קיימים חילוקי דעות ושאלות בלתי-פתורות. לכן, כלקח ממחאות העבר ומההתרחשויות בשבועות האחרונים, מן ההכרח לקדם יוזמה דמוקרטית אנטי-פשיסטית (יד”א) שתרכז את כלל הארגונים, התנועות, והפעילים ואף המפלגות המוכנים להציב חלופה ראויה ומצע ברור בפני הציבור הישראלי. לא עוד גמגומים על “המשילות האבודה” או על “בית המשפט העליון המגן על הדמוקרטיה”, אלא הצבת מצע פוליטי (כן, פוליטי!) ברור שלא קורא “להחזיר עטרה ליושנה” או לשוב לעבר ישראלי דמוקרטי מדומיין. 

היוזמה צריכה להיות יהודית-ערבית שוויונית, ללא ההדרה והאפליה הרווחות במחנה הציוני הליברלי. חיוני שהיא תקרא לכיבוש בשמו. ישראל לא תהיה דמוקרטית כל עוד כיבוש השטחים הפלסטיניים יימשך. על היוזמה להגן על המרחבים הדמוקרטיים הקיימים ועל הזכויות החברתיות ובהן זכויות העובדים, ולפעול להעמקתן. 

היוזמה תהיה דמוקרטית בגלל עמדותיה העקרוניות, וכך עליה לפעול ביום-יום. עשרות שנים של מחאות חברתיות ופוליטיות כבר התוו את הדרך להתנהלות דמוקרטית ושוויונית. בשבוע האחרון, למשל, התארגנו מרצים באוניברסיטת תל-אביב למערכה נגד הרפורמה במערכת המשפט, וכצעד ראשון בחרו הנהגה בה חברים נציגים מכל הפקולטות.