זה מה שקורה במאספר יטא שבדרום הר חברון לאחר פסיקת בג”ץ לגרש את תושביו

אני לא מתפקד בזמן האחרון. בלי אנרגיה לכתוב, לפעמים אפילו לצאת מהבית. תקופה שאני מקווה שתעבור. אני ככה כבר 4 חודשים, מאז שבג”ץ אישר במאי לגרש מאות אנשים מהבתים שלהם במסאפר יטא, רובם ילדים, כדי להפוך את המקום לשטח אש ואימונים פעיל עבור הצבא.

מאז החלטת הגירוש, זה מה שנעשה למשפחות, שמנסות לשרוד בבתים שלהן: הצבא הקים שני מחסומים, באמצע המדבר, בסוף העולם, בצמוד לכפרים. במחסום אחד עומד טנק, ובשני שער מברזל. חיילים יושבים שם, באוהל שחור, כל הזמן, ומחרימים לתושבי הכפרים את הרכבים שלהם “כי אסור לנהוג בשטח אש”. ככה.

בהדרגה, לקחו בחודשים האחרונים מהמשפחות את רוב הרכבים. אין לאנשים יותר איך לנוע. רבים תקועים בבית, ובקושי יוצאים מהכפר. הגברים, מתניידים על טרקטורים איטיים, של חקלאות, שרק אותם החיילים לא מחרימים. אבל זה אכזרי יותר כי ככה גם ניתקו את הכפרים מהעולם. החרימו רכב בשבועות האחרונים לכל מי שניסה לבקר: לאדם שבא לתקן תשתיות מים בכפר, למורים שמלמדים בבית הספר, לעורכי דין שמגנים על התושבים, וגם לפעילים ומבקרים וקרובי משפחה. הצבא יצר מרחב של אפלה.

אם בעבר, כשהרסו בית למישהו, נסענו עם ג’יפ כדי לצלם ולתעד את העוול, עכשיו אי-אפשר להגיע ולראות. צריך לחנות את האוטו רחוק, ולרוץ, ברגל, קילומטרים. זה מקל על הגירוש. העולם שומע פחות על מה שקורה שם, בקצה הדרומי של הגדה. להורים קשה להקפיץ ילדים לבתי הספר ככה, בלי רכב. בשבועות האחרונים, ילדים הלכו ברגל, בחום, בערך שעה, כדי להגיע לכיתות שלהם. זה הזוי לראות. איך לפעמים חיילים נותנים להם לעבור בהסעה, לפעמים לא. ואיך הם מגיעים סחוטים לשיעורי החשבון והאנגלית של הבוקר.

אתמול ביקרתי שם. במחסומי המדבר, חיילים עצרו תלמידים ותלמידות, עם תיקי גב, בדרך לבית הספר, ואמרו שאין מעבר כי “הצבא מתאמן”. חלק מהתלמידים חזרו הביתה, וחלק התעקשו, וקיבלו אישור לעבור בסוף. חלק התגנבו לכיתות מהגבעה שמאחורי הטנקים. בצהריים, ראיתי חיילים מפוצצים מוקש על הר, מול בית הספר היסודי בכפר חלת א-דבע. כמה ילדים בחצר, שתו שוקו מקרטון, והגוף שלהם, ברגע ההדף, התכווץ, ואז הרפה. עלה עשן לבן וסמיך מההר ממול. זה טירוף לראות אימונים ככה, מוקשים וטנקים, מטרים מאנשים, בסמוך לכפר בו נולדו.

כן, מאז פסק הדין יש טנקים ליד בתים של אנשים. בג”ץ אישר לצבא להתאמן. השבוע, הצבא הצהיר שיתאמן, באש חיה ועם טנקים, מיום ראשון עד חמישי, מ-7 בבוקר ועד 8 בערב. זה נראה כמעין הפגנת נוכחות של הצבא: מעט חיילים באים, שני טנקים, לפעמים שלושה, שמסתובבים בדרכים בין הכפרים.

שטח האש 918 הוכרז לפני יותר מארבעים שנה, במוצהר כדי למנוע מערבים לגור באזור, ולייעד את המרחב להתיישבות יהודית – זו סיבת ההכרזה שלו, ושל כל שטחי האימונים בגדה, שתופסים כמעט כחמישית ממנה. אלו עובדות היסטורית, שמופיעות במסמכים, שחור על גבי לבן.

פסק הדין במאי מבוסס על פיתול משפטי סביב המונח “תושבי קבע”: המדינה טענה שהיה מותר לה להכריז שטח אש ב-1980, כי תושבי המקום גרו בכפר רק חלק מהשנה, ובחלק אחר שלה גרו במקום סמוך. היו להם שני בתים. מדובר במחזור תנודה חקלאי, שמאפיין מקומות רבים בעולם. זו העילה המשפטית לאפשר את הגירוש.

לפני ארבעה ימים קרה משהו חסר תקדים: בית משפט אישר לצבא להרוס את כל הבתים בכפר בו הייתי אתמול, חלת א-דבע. הכל. כולל בית הספר היסודי. שמונים איש יזרקו לרחוב. פשוט מחיקה של יישוב שלם. השופטים נקבו בתאריך: 29.09. עוד שבעה-עשר ימים. אחר-כך, הצבא יכול להרוס. המדינה הסבירה שהכפר “מצר את צעדיהם של הכוחות המתאמנים בשטח באופן ניכר, ומקשה על שימוש אפקטיבי בשטח האש”.

אני מודה שנשברתי. מאז מאי אני מגיע למסאפר יטא פחות. החלטת הגירוש מילאה אותי בתחושת גועל וכבדות, ויש שאלות מהותיות שאני מתמודד איתן. במשך שנתיים, נסעתי לכאן המון, ופגשתי אנשים, אולי ברגעים הקשים בחייהם, בזמן שהורסים להם את הבית, כשהם חבולים וזועמים, כשהם הכי זקוקים לעזרה, וכתבתי על זה – אבל לא עזרתי להם. הכתיבה לא הצליחה לעזור להם, ובמבט לאחור, היא בעיקר עזרה לי, זיכתה אותי בהערכה. קשה לשאת את המשוואה הזאת.

דעו לכם, שזאת אולי התקופה הכי חשובה, אי-פעם, להגיע למסאפר יטא. הפשעים שמתבצעים פה גלויים לעין, יום יום, הגירוש קורה, והציבור ממשיך לקשקש על בחירות, וכמעט ואין סיקור תקשורתי. אם לא יהיה מאבק, מקומי, בינלאומי, הגירוש יצליח. הוא כבר מצליח.