מבט נוסף על מלחמת הבחירות של ראש הממשלה יאיר לפיד – מדממת כשל קודמיו

ימיה של “ממשלת השינוי” מונים בקושי שנה, והנה – מנהיגיה לא היססו ללכת בדרך חדלי האישים שניווטו את מדינת ישראל לדורותיה. כמיטב המסורת, ובצל הבחירות הקרבות, החליט ראש הממשלה לפיד לפעול למען האינטרס הפוליטי של מפלגתו  – ויצא למלחמה.

עכברי התקשורת יצאו מחוריהם ופתחו כהרגלם במצעד איוולת שהדגיש את חיוניותה של מתקפת “מנע”. הם חזרו על קלישאות שחוקות השאולות מעולם הכירורגיה, והולידו מבצע צבאי נוסף ש”זכה” לשם המגוחך – “השחר העולה” (ראוי לכנותו “השחר המדמם העולה”).

כצפוי, חברי וחברות מפלגות השמאל הציוני בקואליציה סרבו לצאת נגד מסע ההרג התורן, ושתיקתם הייתה רועמת מתמיד. חבר הכנסת והגנרל בדימוס יאיר גולן אף העמיק את התהום אליה צנחה מפלגתו. בניסיון רכרוכי למלא אחר הקו שהכתיבה ההנהגה הצבאית-פוליטית, טען כי המבצע היה הכרחי, וכי ההחלטה לפתוח בו הייתה נכונה.

תורת המלחמה שלמד לפיד מביבי

באחד בנובמבר יתקיימו בחירות לכנסת ישראל בפעם החמישית תוך ארבע שנים. ככל שמתקרב המועד מתבהר, כי טרם נתגלה שפל מוסרי אליו הפוליטיקאים הציוניים יסרבו לרדת למען השגת רוב קואליציוני. לפיד שינן ביסודיות את “המדריך לראש הממשלה המתחיל בישראל”, ולמד כי חרחור מלחמה קטנה יכול רק להועיל להישגיו בבחירות. אם ברצונו לגזול מנדטים מנתניהו, עליו להוכיח  לציבור הישראלי כי הוא שולט בטכניקה עתיקת ימים: הפחדה והסתה של הציבור היהודי בישראל באמצעות יצירת קונפליקט מדמם מול הפלסטינים, או בשמה הידוע יותר – “מלחמת בחירות”.

אולם מלכתחילה ניכר כי ראש הממשלה הטרי פחות מנוסה מקודמיו בכל הנוגע ליצירת מלחמה יש-מאין. לפיד ציפה כי מעצר מנהיג הג’יהאד האסלאמי באסם א-סעדי בג’נין יוביל למתקפה מצד חמאס, אך אבוי! חמישה ימים חלפו, והשקט מכיוון עזה עדיין שרר. בעקבות כך, החליטו לפיד וגנץ לפעול – הרי סקרי הבחירות הראשונים כבר פורסמו, ומפלגתו של לפיד פיגרה אחר הליכוד ב-16 מנדטים.

כך, נאלצו הגברים, הנשים והילדים העזתיים לשלם על פתיחת קמפיין הבחירות של “יש עתיד” בדמם. בחמישה באוגוסט, לפנות בוקר, החל חיל האוויר הישראלי לתקוף בעזה. כתוצאה מההפצצות האכזריות שנמשכו שלושה ימים, נהרגו 49 פלסטינים, מתוכם 16 ילדים. לפיד כמובן השיג את מבוקשו – סקרי הבחירות שפורסמו לאחר המבצע הציגו פער בן עשרה מנדטים בלבד בינו לבין הליכוד.

השאלות הראויות להישאל

התקשורת ומערכת החינוך מחדירות בציבור הישראלי לאומנות ומיליטריזם מגיל צעיר. בכך, הן ממלאות את יעדן המרכזי – יצירת ציבור המוכן לוותר על דרישותיו לשלום, לרווחה ולצדק חברתי, הכל לטובת השמירה על “החיים עצמם” במדינה היהודית. אולם דרישת השלטון הישראלי מאזרחיו “להיכנס מתחת לאלונקה” היא אחיזת עיניים. האזרחים נדרשים להרוג ולהיהרג שעה שכיסיהם של בעלי ההון ממשיכים לתפוח.

האזרחים בישראל התרגלו לתבנית המציבה “אנחנו” מול “אויב”. מכונת התעמולה של התקשורת הישראלית גיבשה ציבור שאין באמתחתו הכלים לשאול את השאלות החשובות: את מי משרתות המלחמות? אילו אנשים מפיקים מהן רווחים? האם התוקפנות הישראלית פתחה פתח כלשהו לשלום או האם היא רק הרחיבה את מעגל ההרג והדמים? מי מתדלק את המלחמה? האם זה הציבור הישראלי הנאנק תחת יוקר המחייה או שמא זו האליטה הפוליטית שלא תבחל בשום אמצעי כדי לגרוף קולות ומנדטים?

מי מסכן את מי? האם שלטון חמאס החמוש בצינורות מלאי מסמרים, אשר אינו מחזיק בטנקים, בחיל אוויר או בחיל ים, יכול באמת לאיים על המעצמה הצבאית המשמעותית ביותר במזרח התיכון? האם עיר שהכניסות הימית, היבשתית והאווירית אליה נשלטת בידי ישראל עלולה לאיים עליה באיזושהי צורה? או שמא המדינה החמושה בנשק גרעיני, הנהנת ממימון אמריקאי והמתפעלת את אחד הצבאות המשוכללים ביותר בעולם היא הגורם המסוכן במשוואה? האם ה”צד שלנו” בהכרח צודק?

עוד בנושא