הורידו את הנשק – העלו את השכר: העובדים באיטליה בחזית המאבק האנטי מלחמתי

הסבלים בנמל התעופה האזרחי בפיזה התרגשו לגלות כי בלוח המטלות שלהם הופיעה משימה להעמיס ציוד הומניטרי על גבי מטוס תובלה. לרגע קט, האמינו כי הם פועלים לסייע לאלפי הפליטים האוקראינים שגורשו מבתיהם עקב המלחמה. אך כשפתחו את הארגזים, גילו לתדהמתם כי אינם מכילים ציוד רפואי או מזון אלא נשק. לאחר ההלם הראשוני, הבינו העובדים כי עבדו עליהם – המשלוח לא נועד לסייע לפליטים חסרי האונים, אלא לחמש את צבא אוקראינה ולהכשירו להמשך הלחימה. בשלב זה, ממשלת איטליה טרם החליטה רשמית לספק לאוקראינה סיוע צבאי.

    העובדים סרבו להטעין את הנשק על המטוס והפסיקו את עבודתם. הם כינסו את נציגיהם, ויצרו מייד קשר עם הנציגוּת המקומית של ארגון העובדים בפיזה (USB) שכבר מלווה אותם כמה שנים. להלן ראיון שערך “זו הדרך” עם צ’ינסיה דלה פורטה, יו”ר הארגון:

מדוע סרבו העובדים להעמיס את הנשק על המטוס?

    ראשית, העובדים התנגדו, ועודם מתנגדים למלחמה. שנית, הם חששו מהסיכון הבטיחותי אליו נחשפו הם ויתר עובדי נמל התעופה. כעובדים בנמל תעופה אזרחי, הם מעולם לא הוכשרו להעביר או להעמיס נשק על מטוס, ולא עודכנו בכללי הבטיחות הדרושים לכך.

האם הארגון אליו את שייכת מייצג את העובדים בנמל? כיצד הנעתם אותם לפעולה?

    העובדים בנמל התעופה האזרחי של פיזה מאוגדים ונציגוּתם מנהלת מו”מ לשיפור הזכויות מול ההנהלה. USB הוא ארגון קונפדרלי ומעמדי המלווה מאבקי עובדים בחזיתות שונות ברחבי הארץ. קשה להניע עובדים לא מאורגנים לפעולה. לכן, אנחנו מגיעים למקומות העבודה המרכזיים באיטליה ומקיימים בהם פעילות פוליטית בנושאי בטיחות, בריאות, זכויות עובדים, משכורות, מרחב בטוח, זמן עבודה הגון ועוד. כך עשינו במשך שנים בשדות התעופה באיטליה.

    הקשר שלנו עם העובדים בפיזה התחזק במיוחד סביב תהליך ההפרטה של נמל התעופה, אשר החל לפני ארבע שנים. נאבקנו לצדם נגד ההפרטה, וליווינו את נציגי העובדים במו”מ על המשך העסקת כלל העובדים למרות חילופי המעסיקים. המאבק המשותף קירב בינינו, ולכן עובדי הנמל פנו אלינו מייד לאחר שנתגלו כלי הנשק.

    שבוע לאחר מכן, קיימנו בפיזה הפגנת ענק נגד המלחמה ונגד נאט”ו, כשבמרכזה – הסיפור של עובדי נמל התעופה האזרחי. את ההפגנה יזם USB שלנו, יחד עם איגודי עובדים וארגונים פוליטיים רבים, כולל מפלגת ההתחדשות הקומוניסטית. אלפים הגיעו להפגנה בעיר הקטנה, שאינה רואה בדרך כלל התארגנויות אזרחיות בסדר גודל כזה.

    כפי שקיווינו, ההפגנה הייתה רק סנונית ראשונה למאבק והציתה גל מחאות ארצי. התקשורת הציפה את האחראים למחדל בשאלות, ואחד מבכירי צבא איטליה אישר כי הנשק הועבר דרך נמל התעופה האזרחי עקב עומס בנמל התעופה הצבאי. יום לאחר מכן, הצהיר נשיא “טוסקנה אירפורטס”, החברה הפרטית שבבעלותה נמצא נמל התעופה, כי נפלה טעות וכי הדבר לא יקרה שוב.

הגנתם על העובדים וגרמתם לפוליטיזציה של מאבקם. האם יש לו המשך?

    לאחרונה התקיימה הפגנה בהשתתפות אלפים בעיר ג’נובה, בה התרחש מקרה דומה של העברת נשק לצורך חימוש צבא במלחמה בתימן ב-2019. גם אז, הצית המחדל הפגנות המוניות. הסיפור של עובדי נמל התעופה בפיזה הכה גלים בעיר, וכששמעו על ההפגנה המוצלחת שצעדה שם, יצאו גם הם להפגנה גדולה שסחפה את תושבי העיר.

    בעקבות שתי ההפגנות, שהתארגנו בערים קטנות ושוליות יחסית, החלה להתארגן הפגנת ענק גם ברומא. הייתה זו כבר הפגנה בהשתתפות עשרות אלפים, והמפגינים הצביעו על הקשר בין מימון המלחמה לבין יוקר המחייה הגואה. הסיסמא המרכזית של ההפגנה הייתה “הורידו את הנשק – העלו את השכר”. בחודש מאי הובלנו שביתה בת יום במחאה על המלחמה, בה השתתפו כל ארגוני העובדים. הסיסמא לשביתה הייתה: “לא עוד מלחמה – משכורת גבוהה”. זאת, במחאה על החלטת הממשלה להגדיל את תקציב הצבא על חשבון הדרישות הציבוריות לבריאות, לרווחה ולחינוך.

מה הרקע ממנו הגעת לתפקידך כיו”ר USB, ואיזה ועד את מייצגת?

    אני עובדת במכון לחקר בריאות הציבור. למרבה הצער, בעולם המחקר קיימת התופעה של מוסדות המעסיקים עובדים בדרכים לא תקינות, בלא תקנים וללא הסכם קיבוצי. זה המאבק העיקרי של ועד העובדים שלנו כרגע: אנחנו מנסים להגיע להסכם קיבוצי כולל, שיבטיח ביטחון תעסוקתי לא רק לחוקרים, אלא לכלל העובדים במכון, לרבות עובדי מינהלה, טכנאים ועובדי ניקיון. אחרי 20 שנה בארגון, גם להם מגיע חוזה קבוע וביטחון תעסוקתי.

כיצד השפיעה פעילותכם על עניין הציבור ב-USB?

    ההפגנות נגד המלחמה היו צעד חשוב עבורנו, כי הייתה בהן השתתפות רחבה של פועלים איטלקים וזרים שהצטרפו לפעילויות של הקומוניסטים. ההיסטוריה מלמדת כי התערבות הפועלים עצמם במאבק האנטי מלחמתי היא בעלת תפקיד חשוב ביותר, ואף מהפכני. למרבה הצער, באיטליה, כמו במקומות רבים בעולם, הציבור אדיש ואינדיבידואליסטי, וחלה ירידה בהשתתפותו בפעילות הפוליטית. תפקידנו כקומוניסטים לשנות מצב זה.

האם את פעילה גם בענייני שלום והמזרח התיכון? יצא לך לפעול בנושא ישראל ופלסטין?

    האמת שהתחלתי את פעילותי בצעירותי בענייני ישראל פלסטין, ובתמיכה בהסכם השלום. כמנהיגה בארגון עובדים, רבות מבין פעילויותינו הפוליטיות עוסקות בתמיכה בפלסטין ובהגנה על פלסטינים מזוועות הכיבוש והאפרטהייד. בשנים האחרונות הובלנו קמפיין ארצי במקומות עבודה בהתנגדות לתוקפנות הישראלית בעזה.

יחד עם זאת, אלה דברים שקשה יותר לתווך לעובדים הפשוטים. אנחנו משלבים את הנושאים הללו בדיונים על זכויות ועל תנאי העבודה, או על דרישות כלליות, כמו הקמפיין שלנו לשכר מינימום של 10 יורו לשעה. זו הייתה קריאה לפתור את המצב הנוכחי הבלתי נסבל בו מעל 12% מהעובדים באיטליה נמצאים מתחת לקו העוני. אנחנו לא מוותרים וממשיכים להיאבק ומקשרים בין הסוגיות הפוליטיות לבין אלה הכלליות. אני קומוניסטית, אני מאמינה בעולם אחר, ולשם אני מכוונת.

כיצד אתם עונים למי ששואל מדוע אתם לא קוראים לסייע להמונים האוקראינים המותקפים?

    תשובתי היא שצריך להבין את הסיפור מתחילתו. כשברה”מ נפלה, גורבצ’וב חתם על פרוטוקול לפיו נאט”ו יפורק. בתקופה ההיא היו בנאט”ו 16 מדינות, והיום יש יותר מ-30, כולן סביב רוסיה. ב-2014, כשהמצב באוקראינה השתנה והרפובליקה של דונבאס הכריזה על עצמאות בעקבות משאל עם, אוקראינה החלה במלחמה נגד דונבאס, בתמיכה ובחימוש של נאט”ו. המלחמה החלה כבר אז, והגורם לה הוא שם. אי אפשר לפתור את המלחמה הזו בשליחת נשק נוסף. אם שולחים נשק, זה כי רוצים לעודד מלחמה, להמשיכה, ולהסתכן במלחמה אטומית. בדרך הזו, המלחמה לא תסתיים וחיי האוקראינים לא ינצלו.