fbpx

ההוגה המרקסיסט ויווק צ'יבר: המאבק בהון מתארגן סביב העובדים

"זו הדרך" מביא לקוראיו את סיכום  החיבור – "קפיטליזם והמדינה"

    ב-2018 השיק המגזין הסוציאליסטי האמריקאי "ג'קובין" סדרת חיבורים פוליטיים ורעיוניים תחת הכותרת: "הא'-ב' של הקפיטליזם". "זו הדרך" מביא לקוראיו את סיכום  החיבור האחרון בסדרה – "קפיטליזם והמדינה" מאת הסוציולוג המרקסיסט ויווק צ'יבר (אונ' ניו-יורק). תרגומו לעברית של החיבור המלא יפורסם באתר "זו הדרך". בקרוב תתקיים סדרת מפגשים בקריאת הטקסטים של צ'יבר.

    המדינה הקפיטליסטית איננה וגם לא יכולה להיות ניטרלית מבחינה פוליטית. היא לעולם לא תעטה את דמותה המפורסמת של הגברת צדק, משום שאין באפשרותה לשקול דרישות שמקורן במישורים שונים על מאזני מוסר. עצם מבנה המדינה הקפיטליסטית מבטיח כי היא תמיד תהיה מוטה לעבר בעלי ההון. להטיה זו, המקועקעת בלב ליבה, השלכה פוליטית חשובה מאוד: כל עוד לא יתייצב כוח מאורגן מול ההגמוניה במדינות הקפיטליסטיות, ימשיך השלטון בהן להעמיק את אי-השוויון הקיים, ולא ינסה לצמצם אותו. המדינה הקפיטליסטית תמשיך להגן על כוחה ועל זכויות יתר עבור מעטים, במקום לנסות לנטרל אותן; היא תציב מכשולים בדרך לרפורמה לתועלת החברה, במקום להקל על דרכה.

נקודות התורפה של המדינה הקפיטליסטית

    כדי לרתום את כוח המדינה למטרות מתקדמות, דרושה התנגדות פעילה המודעת לערכים ולאינטרסים של ההון. מעמד הפועלים הוא הכוח הבולט והחשוב ביותר בהתנגדות זו עקב מיקומו בלב ליבה של המערכת הקפיטליסטית. נשאלת שאלה: האם תנועת עובדים מגויסת היא הדרך היחידה להניע את המדינה לכיוון מתקדם יותר? האין באפשרותן של תנועות המוניות גדולות להניע מאבק בלא שיתוף תנועת העובדים כגורם מרכזי? בעבר הקרוב התרחשו גיוסים משמעותיים סביב מסעות בחירות דוגמת הקמפיינים של הסנטור ברני סנדרס בארה"ב ומנהיג הלייבור לשעבר ג'רמי קורבין בבריטניה. אלה יצרו התלהבות עצומה, ושחררו אנרגיה רבה מאוד שלא הייתה מוגבלת רק לזירה האלקטורלית הצרה.

    להתגיסויות דמוקרטיות אלה פוטנציאל פוליטי רחב ממדים. למרות שהן אינן תנועות עובדים במהותן, הן מושכות את תשומת הלב של האליטות פוליטיות. זאת משום שהן מאיימות על ההגמוניה הכלכלית והפוליטית של בעלי ההון, ודורשות לצמצם את השפעתה. הן יכולות לטלטל את שאננותם של קובעי המדיניות, ולגרום להם להתמודד מול אתגרים אלקטורליים שאינם מוכרים להם. מצד אחד, מחוקקים הרגילים להתעלם מהציבור מחויבים עתה להיאבק על מושבם. מצד שני, מנהיגים פוליטיים המייצגים מדיניות חדשנית עשויים לסחוף אחריהם ציבור תומך כפועל יוצא של האקלים הפוליטי המשתנה. בכך טמונה חשיבות ההתגיסויות האלקטורליות הרחבות: בדומה לתנועות פועלים המנהלות מאבק, באפשרותן להלך אימים על האליטות האטומות.

התארגנות דמוקרטית המונית לגיבוי העובדים

    התארגנות אלקטורלית חייבת לשתף פעולה עם תנועות העובדים, ולא – תעמוד בפני מגבלות חמורות. מטרת התנועה הדמוקרטית היא לקדם נבחרי ציבור איכותיים, וזה חשוב. הסכנה היא שהנבחרים יהיו מקורקעים בשל אילוצים מוסדיים מהם סבלו קודמיהם.

    נבחרי הציבור החדשים צריכים להתמודד, בין היתר, עם הלחץ והכוח שמפעילים בעלי ההון. משום שהקמפיינים ההמוניים  לא  מאיימים  לשתק  את  הכלכלה,  כוחו  של ההון   נותר בעינו וממשיך להפעיל לחץ על המחוקקים. ייתכן שיידרשו בעלי ההון לפעול במידת זהירות, אולם נותר בידיהם מספיק כוח להגביל עד מאוד את היקף הרפורמות המוצעות. לכן, יכולתן של ההתארגנויות האלקטורליות לקדם מדיניות ציבורית מוגבלת לתחומים שאינם מאיימים על ההון – מצב המותיר רבים מהנושאים המשמעותיים מחוץ לשיח.

    ובכל זאת, אין בכוונתי להשמיץ התגיסויות אלקטורליות. בעידן הנוכחי, בו תנועת העובדים העולמית כל כך חלשה וחסרת רוח קרב, בכוחה של התגייסות דמוקרטית, רדיקלית ואנרגטית לזרז התארגנויות עובדים. איחוד הציבור סביב נושאים פרוגרסיביים עשוי לנטרל את תחושת הבידוד והדמורליזציה המקרקעת את תנועת העבודה.

    כאשר ירגישו איגודי העובדים כי הציבור עומד לצדם, הם יהיו נכונים להמשיך במאבק העיקש להשגת זכויותיהם. באקלים פוליטי כזה, יבינו המעסיקים כי הם חייבים לנהל משא ומתן, או לכל הפחות לרכך את התנגדותם לדרישות העובדים. תהליך זה מתחולל במיוחד במגזר הציבורי. במשך שנים הסיתו מעסיקים את הציבור נגד מורים, נגד עובדי תחבורה, נגד עובדי דואר וכו'. בעלי ההון המצוידים בתקשורת הציגו איגודי עובדים כטפילים הדואגים לאינטרסים צרים על חשבון הציבור. אולם, כאשר הציבור עצמו דורש הקצאת משאבים עבור בתי ספר או תחבורה ציבורית, איגודי העובדים המגובים לא נרתעים לאתגר את מעסיקיהם.

החתירה למפלת הניאו-ליברליזם

    למרות שהדרך לרפורמות מתקדמות עוברת דרך תנועת העובדים, היא לא חייבת להתחיל שם. את המאבק עשויות להניעו תנועות רחבות וכוללות המסוגלות לאתגר את חלוקת הכוח והמשאבים הקיימת.

     שאפתנות זו משותפת לרבות מהתנועות הגדולות שהתגבשו לאחרונה ברחבי העולם – "לכבוש את וול סטריט", האביב הערבי והקמפיינים של ברני סנדרס וג'רמי קורבין. התארגנויות אלה לא התבססו תחילה בתנועת העובדים. עם זאת, כל אחת מהן הייתה משמעותית בהנעת התרבות הפוליטית ובחיזוק המורל והשאפתנות הציבורית. זאת ועוד, כל אחת מהן יצרה שיתופי פעולה עם תנועת העובדים. התנועות הדמוקרטיות תורמות לתחושה קולקטיבית שהלילה האפל של הניאו-ליברליזם עשוי להסתיים בקרוב.

תרגמה מאנגלית: עדן לומרמן

ויווק צ'יבר, מעמד העובדים חיוני למאבק באליטה (צילום: "סולידר")

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן