תושבי יפו נאבקים על הזכות לדיור: ראיון עם חבר מועצת ת”א-יפו עו”ד אמיר בדראן

 במהלך חודש מאי מגיע המאבק להסדרת הבעלות עבור דיירי נכסי הנפקדים ביפו לשיאו. “זו הדרך” ראיין את אחד ממובילי המאבק, חבר מועצת ת”א-יפו מטעם סיעת אנחנו העיר עו”ד אמיר בדראן.”

אתה תושב יפו וגדלת ביפו, איך אתה רואה את השינויים שעברה העיר באופן אישי?

 יפו השתנתה מהותית ב20 השנה האחרונות, גם לטובה. זה התחיל עם שיפור בתשתיות, שהוא  מבורך כי תושבי יפו סבלו במשך שנים ארוכות מהזנחה והקפאה במסגרת כל מה שאפשר לשנות בעירייה. ההקפאה קרתה בעיקר בתחום הדיור ובשיפוץ מבנים. במשך עשרות שנים לא אפשרו זאת כדי שהתושבים יתייאשו ויעזבו את המקום. במובן הזה מתיחת הפנים שאנחנו רואים ביפו היא דו-פרצופית – ישנו הצד הזוהר, עם ההשקעה בתשתיות, שכונות משודרגות, כבישים, מדרכות ופרויקטים של חינוך. למשל פארק מדרון יפו שהיה מוזנח מאוד הפך למקום שבאים אליו מכל העיר. יש גם תכניות שמאפשרות לרשת מקרקעי ישראל לבנות עוד שכונות על החוף. 

הדברים האלה נראים זוהרים אבל יש גם צד אחר שהוא מכוער באותה מידה. אני מדבר על כל מה שקשור לאוכלוסיה הערבית המקומית הילידית, שלא מתאפשר לה לעמוד ביוקר המחיה שהשינוי הזה מביא איתו. התושבים הערבים גרים ביפו עוד מקום המדינה בדירות רעועות, ומוזנחות. וחשוב מכך – במצב הטוב הם לא בעלי הדירות אלא דיירים מוגנים תחת סכנת פינוי מתמדת. עכשיו עם השיפוצים בעיר מתוכנן שיווק של הקרקעות והדירות בידי רשת מקרקעי ישראל וחברת עמידר. זה הביא לעלייה אסטרונומית במחירים, שדחקה החוצה את התושבים המקוריים. כתוצאה מזה נוצר מצב כבר שנמשך כבר עשור בו ערבים מיפו עוזבים כי הם יכולים לרכוש דירה רק בלוד, ברמלה או בכלל בכפר קאסם. בקרוב כמעט ולא נראה ביפו ערבים מלבד בודדים. אפילו ה4% שעדיין נמצאים  בתל אביב-יפו כבר לא יהיו.

לאחרונה גיבש מרכז הגר תכנית בת השגה להסדרת הבעלות לדיירי נכסי נפקדים ביפו. מה חשיבות התכנית בעיניך?

התוכנית לא נוצרה יש מאין אלא היא המשך של מאבק מאוד ארוך שאנחנו מנהלים בתור נציגי הציבור הערבי ביפו שסובל מאפלייה בלתי נסבלת בכל מה שקשור למצוקת הדיור. במשך שנים ניהלנו כל מני מאבקים משפטיים ותקשורתיים, שכללו מו”מ מול חברת עמידר ורשת מקרקעי ישראל. העלנו את הבעיות וגם הצענו את הפתרונות, אבל הממסד תמיד משך אותנו מהאף. כל פעם הוצעו פתרונות אבל מעולם לא ראינו מחויבות ליישם אותן – וברור שזה היה נסיון לדכא את המאבק שלנו. כעת, במרכז הגר אספו את מה שעבדנו עליו במשך שנים ושיקפו את הדברים כתכנית קונקרטית. לכן אני מעריך את העבודה שנעשתה וגם תרמתי בעצמי מהנתונים שאספתי לאורך השנים. 

הפעם, עם התכנית, אנחנו רוצים להאמין שנגיע לפתרון ישים עבור האוכלוסייה הפלסטינית הילידית ביפו, שהיא מהמוחלשות ביותר כיום. המטרה היא לאפשר להם לרכוש את הבעלות על הדירות שבהן הם גרים, אבל זה יצליח רק אם יקבלו הנחה משמעותית ביותר במחיר (90% משווי הדירה). צריך לזכור שהמדינה הפכה להיות הבעלים על הדירות מבלי ששילמה עליהם אגורה, וגם נהנתה מהרווחים עליהם במשך 70 שנה. ב48 המדינה השתלטה על בתים של פליטים שגורשו, כאשר הנכסים היו ונותרו רכושם הפרטי וגם יש להם הוכחות לכך. עם זאת, לא ניתן למגורשים שום פיצוי. היום, הרשויות שיווקו את הנכסים האלה וכמעט שלא נותרו דירות שלא נקנו. ביחס למעטים שעדיין נשארו בידי המדינה, אנחנו דורשים שיתאפשר לדיירים להפוך להיות הבעלים עליהם בשביל לשמור על הזהות הערבית ביפו. 

אי אפשר להתעלם מהרובד הלאומי והתרבותי של מצוקת הדיור. ודאי שגם באוכלוסיה היהודית יש מצוקת דיור, אבל יש סממנים המייחדים את הצרכים של האוכלוסייה הערבית. מדובר גם במסורת ובמורשת, אבל גם בשירותים הנלווים שהם זקוקים להם. הזכות לבעלות על הבית לא נגמרת רק בכך שיש לך 4 קירות. אתה צריך לחיות במרחב שיספק לך צרכים גם כחלק מקהילה. אם אתה ערבי אתה לא יכול לגור בבת ים ולצפות שהעיריה תבנה מסגד, כנסייה, או מתנ”ס דובר ערבית שמספק תרבות בשפה הערבית. לכל האוכלוסיות האחרות שנמצאות במצוקת דיור יש אלטרנטיבה במובן הזה.

חודש מאי היה מלא בפעילויות סביב מאבק נכסי הנפקדים של עמידר. מה הסיבות למומנטום והפעלת הלחץ דווקא עכשיו?

חשוב להדגיש שאנחנו שוקדים על הסוגיה הזו כל הזמן ולא רק עכשיו. עם זאת אין ספק שהחודש נעשה מאמץ רציני משני טעמים. ראשית, משום שממש כרגע דנים מקבלי ההחלטות בהחלטה הגורלית לגבי האופן שבו יסבסדו וישווקו את הדירות לתושבים הערבים שגרים בהם. שנית, אנחנו רוצים להזכיר את מה שקרה לפני שנה, דהיינו פרץ הזעם של האוכלוסייה הערבית ביפו ובערים אחרות בהם היא במצוקה. אי אפשר לטאטא את הדברים האלה מתחת לשטיח. אז אנחנו נמצאים בשטח וגם עושים משהו, ולא בוכים על מר גורלנו. אנחנו מבטאים את המאבק בעשיה יהודית ערבית. למשל, קיימנו סיורים שנעשים מנקודת מבט ייחודית – זו של הדייר המוגן שנלקחה ממנו הבעלות ונתנה לאחר. זה הדייר שחי במשטר צבאי ובגטו מ48, ולא יכול לצאת מאיפה שהמשטר השכין אותו. אנחנו אומרים שלא נשקוט עד שלא נקבל את הפתרון האמיתי והראוי שלו אנחנו זכאים.

מה החזון האישי שלך עבור יפו? איך היא צריכה להתנהל, ומה השינויים המשמעותיים שצריכים לקרות?

המדינה והעירייה מנסות לייצר פתרונות שהן נקודה בים. היו למשל פרוייקט שהקצה 10 דירות מתוך 1500 שיועדו לערביים בני המקום, אבל גם את התהליך הזה הקפיא בית המשפט. אני מאוד חרד לגישה שבה נוקטת המדינה. היא לא רואה ולא מבינה מספיק שעליה להסדיר אפלייה מתקנת לאוכלוסייה הערבית. אבל אני והשותפים נחושים להמשיך בעשייה ובדרישות עד שירד האסימון. 

אחד הדברים החשובים בעיני כחבר מועצה שמייצג את חד”ש זה הפרויקט שנקרא חורשת הזיתים ביפו. מדובר בשטח מול מרכז פרס לשלום, שלידו 50 דירות פרטיות ו50 נוספות של דיור ציבורי שכל הדיירים בהם ערבים. מ2010 פעלתי באופן אישי לקדם תוכנית שתאפשר לכל הדיירים האלה להפוך להיות הבעלים של הדירות מבלי לשלם אגורה. במקביל, אנחנו דוחפים לבנות בשטח של חורשת הזיתים עוד 200 יחידות דיור שחלקם ישווקו לערביי יפו במחיר מסובסד. קיבלנו הבטחה מרשות מקרקעי ישראל כי תמכור לדיירים את השטחים שבחורשה ב80% הנחה משוויים, אבל בינתיים, הרשות חזרה בה מההבטחות והפרויקט נפל. אנחנו נמשיך לפעול בשביל להחיות את הפרויקט הזה, כמו גם פרויקטים אחרים שיתנו מענה לדיור האוכלוסייה הערבית ביפו. 

לצד זה המדינה חייבת לשנות את הפרספקטיבה מתוך הבנה שצריכה להיעשות העדפה מתקנת שהיא חייבת בה. היא לא עושה טובה לאף אחד, אלא היא צריכה לשלם על פשעים שביצעה ב48 וממשיכה לבצע בימינו. אם המדינה רוצה באמת שיהיה פה שוויון או “דו-קיום” היא צריכה להתחיל משוויון לשני הצדדים ולא יכול במעמד צד אחד.