המלחמה באוקראינה: סיפורן של דודתי לריסה ומשפחתה

ברשימה זו אספר בקצרה כמה חוויות של בני משפחתי, תושבי העיר זפורוז’יה שבדרום-מזרח אוקראינה. ראשית, חשוב להדגיש שמצבם טוב יותר מזה של האזרחים הרבים שנהרגו או נפצעו בהפגזות רוסיות. אך המלחמה פגעה בכל אחד ובכל אחת באוקראינה, בכל האזורים. כ-3 מיליון פליטים כבר ברחו מהמדינה.

לפני כשבועיים, ב-3 במארס, הלכה דודתי לריסה לעולמה. היא הייתה נכה שנזקקה לטיפול רפואי, אך לא הצליחה לקבל אותו משום ששירותי הרפואה בעיר קרסו ושום אמבולנס לא הגיע לאסוף אותה מביתה. כמה ימים קודם לכן ברחו נכדתה של לריסה ובן זוגה למערב אוקראינה בגלל סכנת ההפצצות. הם התחתנו ממש באותו יום, לפני שנודע להם על מותה.

גופתה של דודתי נותרה בבית במשך ארבעה ימים, משום שלא יכלו לקבור אותה במהלך ההפצצות. היא רצתה להיקבר ליד בנה ואביה, אבל הרובע בו נמצא בית הקברות סגור מאחורי מתרסים והכניסה אליו אסורה. בסופו של דבר נקברה בכפר סמוך לעיר זפורוז’יה. בזמן המלחמה, טוב שבכלל קברו אותה בארון קבורה – במריופול כמות ההרוגים רבה כל כך, שקוברים את כולם בקבר אחים.

אספר מעט על דודתי לריסה. קראנו לה לָרָה. היא הייתה מורה למתמטיקה, ולפני שהידרדרה לנכות,  ביקרו בביתה בקביעות תלמידות, להן עזרה אחרי שעות הלימודים ללא תשלום. בבית שררה שמחה, ודודתי אהבה מאוד את שירי העם האוקראיניים שנהגתי לנגן לה. דלת ביתה הייתה תמיד פתוחה, כדי שהפרמדיקים יוכלו להיכנס – כי היא לא יכלה לזוז. לאחר מותה, נשדדה הדירה והפכה תחנת מעבר של פליטים.

לדודתי הייתה חברה, אמא של ילדה שהייתה תלמידה שלה בבית הספר. החברה הייתה שופטת, אך כפי שקורה לעתים – לא מאוד ישרה. היה לה בית מפואר. בילדותי היינו עוזרים לשופטת לעבד את האדמה סמוך לביתה. לריסה סמכה מאוד על השופטת, והפקידה את רוב כספה אצלה. אחרי מותה, התקשרה נכדתה של לריסה אל השופטת. אך זו הודיעה כי היא תובעת לעצמה את הדירה, ואף איימה לירות למוות בנכדה אם תראה אותה שוב בזפורוז’יה.

בתה של לריסה מתגוררת באזור שכבר נכבש בידי הפולשים הרוסים. אין כמעט אספקת מים, אין אוכל ואין אפשרות לצאת מהאזור. בשטחים כבושים אדם שיוצא מהבית עלול פשוט להיעלם. יש דיווחים על מקרי אונס בידי חיילים רוסים באזור חרסון. בכל השטח הכבוש אישר הפיקוד הרוסי לחייליו לשדוד את האזרחים לצורך “אספקה עצמית”. למרות הסכנה, מוחים האוקראינים נגד הפלישה בכל הערים הכבושות.

אנשיו של פוטין מצליחים אולי לשקר לחלק מתושבי רוסיה, המוחזקים כבני ערובה. אבל אי אפשר לצפות כי עם שמפציצים אותו והטנקים של הכובש רומסים את אדמתו יאמין שהפלישה מוצדקת.