עורך דין פלסטיני בשטח ההפקר: מכתב גלוי מאת סלאח חמורי

שר הפנים אריה דרעי הודיע בדצמבר 2020 לעו”ד סלאח חמורי (37), יליד ירושלים, שבכוונתו לשלול ממנו את מעמד התושבות שלו. במלים אחרות: בכוונתו לגרש אותו ממולדתו. חמורי, עורך דין בוגר אוניברסיטת אל-קודס, מייצג פלסטינים בבית המשפט הצבאי עופר מטעם ארגון א-דמיר להגנה על זכויות האסיר.

חמורי עצמו נשפט בעבר בבית משפט צבאי. זה היה ב-2005, כשהורשע בחברות בחזית העממית. בעת משפטו הוצעו לו שתי אפשרויות: לעזוב את הארץ ל-15 שנה או לרצות שבע שנות מאסר. הוא העדיף את המאסר הממושך על פני גלות מהמולדת.

חמורי הוא גם אזרח צרפת ודובר את שפתה: אמו צרפתייה. לפני כשמונה שנים הכיר בירושלים את אשתו לעתיד, אלזה, גם היא צרפתייה, שגורשה מאז מהארץ. אביה, ז’אן-קלוד לפור, הוא חבר פרלמנט לשעבר מטעם המפלגה הקומוניסטית. כניסתו לישראל ולשטחים אסורה מזה עשור. להלן מכתב גלוי שביקש לפרסם ברבים:

שאיפתה של ישראל לפגוע בתושבי מזרח ירושלים הפלסטינים, ובי, אינה יודעת גבול. כידוע, לתושבי מזרח ירושלים הפלסטינים מעמד מיוחד: הם אינם בעלי אזרחות ישראלית או פלסטינית. הם “תושבים” – מעמד ארעי המפקיד את גורלם בידי הכובש. יש לנו “תעודת תושב”, ועל מנת לקבלה עלינו להוכיח שאנו ירושלמים ללא הפסקה מזה עשרות שנים. ללא תעודה, ניתן לגרש כל פלסטיני מעירו בכל רגע. זה מצבי כעת.

ב-18 באוקטובר הודיעה שרת הפנים איילת שקד שנשללה ממני התושבות בירושלים, כך שניתן לגרש אותי ממולדתי בכל רגע. ללא תושבות וללא אזרחות ישראלית או פלסטינית אני הופך זר במולדתי. הרי שלטונות הכיבוש שולטים גם במעמד האזרחי של הפלסטינים בגדה המערבית.

מצבי הורע לאחר שנות המאסר ועקב גירושה של אשתי מישראל בזמן שהייתה בהריון עם ילדתנו הראשונה. אני מסרב לקבל את תכתיבי הכיבוש ואין לי שום כוונה לצאת מרצוני את עירי או את מולדתי. זו החלטה משותפת לאשתי אלזה ולי. ברור לכל שההחלטה למנוע את תושבותי בירושלים היא חלק ממאמץ רחב יותר: לסלק את הפלסטינים ממזרח העיר. הריסת בתים וגירוש תושבים בשכונות הערביות הם רק הפן הגלוי של תהליך זה ששמו “טיהור אתני”. דו”ח אמנסטי שפורסם באחרונה הגדיר היטב את המשטר שהנהיגו שליטי ישראל במרחב שבין הים לירדן: אפרטהייד.

יתר-על-כן, “חוק הלאום” שנחקק בכנסת ב-2018 מחייב את כולנו ב”נאמנות לישראל”, ולפי החוק הישראלי מזרח ירושלים היא חלק מישראל. אין בי שום נאמנות לישראל. כבן לעם שתחת כיבוש, זכותי ואף חובתי להתנגד לו. החובה להתנגד לכיבוש של עם בידי מדינה אחרת מוכרת בעולם.

העובדה שאין בידי תעודת תושב הופכת אותי אסיר בתוך עירי. נשללה ממני זכות התנועה. איני יכול לעבור את החומה שהוקמה סביב ירושלים המזרחית, איני יכול להגיע למקום עבודתי – ארגון א-דמיר שמטהו ממוקם מעבר לחומה – ואף אין לי זכויות חברתיות, כי איני מבוטח עוד בביטוח הלאומי.

אני מוצא פתרון לבעיות אלה, “אישיות” לכאורה, בעזרת בני המשפחה וחברים. אך הקשה מכל הוא שלא ראיתי את משפחתי זה תשעה חודשים – גילה של בתי. לא נותר לי אלא לפנות לערכאות בישראל ואף בצרפת, בה הודבק הטלפון הנייד שלי ברוגלה פגסוס. זו החלטה אישית ופוליטית קשה, אולם אני נחוש להמשיך במאבק.

כעת אני נדרש לגייס את המשאבים על מנת להתמודד עם גזרות הכיבוש. זה מחיר כספי כבד שאין ביכולתי וביכולתה של משפחתי לשאתו, שעה שהכיבוש הפך אותי מובטל מאונס. בהקשר זה אני רוצה להודות לאגודה לידידות צרפת-פלסטין שפתחה במגבית למימון הוצאותי המשפטיות. אני רוצה להודות אישית לכל אחת ולכל אחד שנענו בחיוב לבקשה.

לא קל לדבר על דברים אלה, אבל הכיבוש מאלץ אותי לשתף את קוראי מכתב זה בקשיים עמם אני מתמודד. אני זקוק לעזרה, ומעריך מאוד כל סיוע להמשך מאבקי ולמאבקם של אחיי הפלסטינים בירושלים. אנו נשאר כאן. להישאר זה להתנגד.

לתרומות