בעקבות הספר 'חמושים בלגיטימציה': לחשוף את מנגנוני ההצדקה של הכיבוש

חמישים וארבע שנות כיבוש שינו באופן מהותי את אופי הצבא הישראלי. מטרתו העיקרית השתנתה מלחימה נגד צבאות סדירים של מדינות (סוריה, מצרים וירדן) לשיטור ולדיכוי אוכלוסייה אזרחית וללוחמה נגד ארגוני גרילה. על רקע זה פורסם לאחרונה קובץ מאמרים חדש (פרדס, 2021) בעריכת יגיל לוי ועפרה בן ישי, "חמושים בלגיטימציה", העוסק בלגיטימציה המשתנה לאלימות הצבאית שמפעילה ישראל. נקודת המוצא המשותפת של המאמרים היא שלגיטימציה זו אינה קבועה, אלא בלתי-יציבה ואף מעורערת.

כדוגמא לכך מציגים לוי ובן ישי את שיעור הגיוס לצבא לאורך שנים. הירידה המתמדת בשיעור הגיוס מבטאת את השינוי האידיאולוגי והנרטיבי שמתחולל בחברה הישראלית מאז שנות ה-80: מחברה קולקטיביסטית-מגויסת לחברה אינדיבידואליסטית, המאמצת את ערכי השוק החופשי. הנכונות של צעירים ישראלים להקריב את חייהם פחתה באופן משמעותי, ומלחמות כבר אינן זוכות בתמיכה קונסנזואלית כפי שהיה ב-1973 או בפלישה ללבנון ב-1982. לפיכך, הלגיטימציה לפעילות צבאית אלימה משתנה בהתאם לזמן, להקשר ולמרחב.

בספר שלושה חלקים: המשגה, ניהול הלגיטימציה והמיקוח על הלגיטימציה. לגיטימציה היא מושג סוציולוגי הבוחן את החפיפה בין הערכים והנורמות החברתיות לבין פעולות אותן מבצע ממסד חברתי או מדיני. כאשר החברה מתארגנת סביב ערכים כמו זכויות אדם, קשה יותר לגייס לגיטימיות לפעילות אלימה כלפי אוכלוסייה כבושה. כדי להתגבר על כך נדרשת עבודה רבה מצד מעצבי דעת קהל, פוליטיקאים ואנשי צבא, המתאמצים להצדיק פעולה החורגת מתחומי הנורמות החברתיות המקובלות.

אינדוקטרינציה מיליטריסטית עלולה לחזק את הלגיטימיות של פעילות כוחות הכיבוש, אך יש לה מגבלות. לכן מסתמכת לעתים פעילות הדיכוי על צידוקים מהתחום הדתי ("חילול השם"), או על צידוק ארגוני-צבאי ("הפעולה הייתה מקצועית ונחוצה משיקולים מבצעיים"). כלומר, הבניית הצבא כארגון מקצועי מאפשרת לו לשמור על אוטונומיה, וכך להגן על הלגיטימיות שלו.

באפילוג מערערים הכותבים על הפרדיגמה הרווחת במחקר, לפיה הישראלים חיים בהכחשה עמוקה המתבססת על הסתרה של המציאות בשטחים הכבושים. תחתיה הם מציעים פרדיגמה חדשה, לפיה החברה הישראלית משוסעת ונקלעה למשבר עמוק. מצב זה מחייב המצאת לגיטימציות מגזריות, כאשר לכל מגזר לגיטימציה ההולמת את ערכיו. במאמרה "הוצאת הקטלניות מן הארון? הקטלניות בשירות הרכשת הלגיטימציה לאלימות צבאית", מציגה עפרה בן ישי את הפרשנויות השונות שמעניקות קבוצות בחברה הישראלית לרעיון הקטלניות שהציג הרמטכ"ל אביב כוכבי – רעיון שנלקח מהצבא האמריקאי. הקבוצה הליברלית, הדוגלת באתוס טכנולוגי-בירוקרטי, מפרשת רעיון זה כמקצועיות טכנולוגית וכמאפיין של צבאות מודרניים. בפריזמה לאומנית, מתפרשת הקטלניות כהחזרת הכבוד והאקטיביות שאבדו לצבא, כביכול. הצבא פועל כארגון עסקי, הפונה לקבוצות שונות באמצעות "אסטרטגיות שיווק" שונות, ומשתתף באופן פעיל בפוליטיקה הישראלית כדי לגייס לגיטימציה לפעולותיו.

נקודה חשובה העולה בספר היא מצבו האמורפי של הכיבוש בגדה המערבית. הכיבוש המתמשך משאיר לחיילים בשטח מרחב תמרון, והלגיטימציה לפעולותיהם משתנה בהתאם לנסיבות. דוגמא בולטת לכך הייתה הירי של החייל אלאור אזריה בפלסטיני השרוע על הקרקע. הצבא, שהיה מעוניין להגן על הלגיטימיות של פעולותיו, גינה את מעשהו של אזריה. אך פוליטיקאים לאומנים גיבו אותו, כדי להקנות לגיטימיות לפעולות דומות שמבצעים חיילים אחרים.

השינוי התודעתי שמציע הספר הוא כפול. ראשית, הוא מראה כי הכיבוש אינו מובן מאליו, אלא מצריך עבודת תחזוקה ציבורית ופוליטית ניכרת. שנית, השסע בין מתנגדי הכיבוש לתומכיו עודנו שריר וקיים, על אף מאמציהם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת להציג קונסנזוס ציבורי התומך ב"ניהול הסכסוך". במבוא לספר כותבים לוי ובן ישי: "הערפול המכוון של זמן, מרחב, שייכות ומחויבות – בחברה השסועה בין אמות מידה צרכניות וליברליות לבין שאיפות דתיות ולאומיות – מאפשר את הלגיטימציה למופעי אלימות השבים וחוזרים על עצמם, נטולי סוף הנראה לעין".

חשוב מכל, ההתמקדות המחקרית והפוליטית בבקיעי הלגיטימציה ובניסיונות לכסותם מציעה דרך התנגדות לכיבוש ולאלימות הצבאית. ארגונים המתנגדים לכיבוש כמו "רשת מסרבות", המעודדת צעירות וצעירים לסרב לשירות צבאי, זוכים בתהודה ציבורית רחבה בדיוק משום שהם חושפים את העדר הלגיטימציה לפעילות צבאית אלימה בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית. לעומת זאת, יוזמות כמו "צמצום הסכסוך" נועדו להרדים את השיח הציבורי, לקנות לממסד זמן ולגיטימציה ולהרגיע את המצפון הישראלי.