לארגן נשים באפגניסטן: ריאיון עם פעילה פמיניסטית אפגנית בעקבות השתלטות הטליבאן

על רקע נסיגת ארה”ב מאפגניסטן היינו עדים להשתלטות הטליבאן על הבירה קאבול ולפריצתו של משבר הומניטרי. התמונות של אפגנים שעבדו עבור כוחות נאט”ו מנסים לעזוב בכל כוחם את אפגניסטן נפוצו ברחבי העולם. אך פעילותם של אקטיביסטים אפגנים למען דמוקרטיה וזכויות אדם כמעט שאינה מוזכרת.

ארגון אחד שממשיך ללחום עבור זכויות נשים ודמוקרטיה הוא המנ”א – התאחדות מהפכנית של נשים אפגניות.

להלן ריאיון עם סאמיה, אקטיביסטית ותיקה החברה בהמנ”א, שערכה לוס דובואה מארגון GLC. הריאיון עוסק באמצעי המחייה של נשים בכלכלה נחשלת וחקלאית ברובה ובתפקיד שיכול להיות לתנועת העובדים הבינ”ל בסיוע לנשים ולעם האפגני.

המנ”א, התאחדות רדיקלית של נשים אפגניות, קמה ב-1977 בקאבול. תוכלי לומר לנו כיצד הפכת להיות מעורבת בארגון?

 נולדתי בקאבול בזמן הכיבוש הסובייטי (1978 עד 1989); מלחמת אזרחים השתוללה, נמלטתי יחד עם משפחתי לפקיסטן השכנה. מרבית המחנות שם היו בידיהם של פונדמנטליסטים דתיים; אנשים סבלו במחנות האלו. אני הייתי ברת מזל, בזכות עצתו של חבר משפחה, אנחנו עברנו למחנה אחר. במחנה הזה הייתה מרפאה, בית יתומים, בית ספר, מקלט לנשים, נשים יכלו לדבר… זו הייתה הפתעה למשפחתי. בית הספר בו למדתי נוהל על המנ”א, לא בצורה גלויה, אחרת הן היו מאוימות בידי הפונדמנטליסטים. הפונדמנטליסטים הללו הרגו את המנהיגה שלנו במחנה פקיסטיני. המנ”א לא רק ניהלה בתי ספר או מרפאות, היו לה גם פעילויות פוליטיות כמו שיעורי מודעות לנערות צעירות ועיתון, וההתאחדות אף ארגנה מחאות. כך הפכתי להיות אקטיביסטית בגיל 13. בבוקר הלכתי לבית הספר, בשעות אחר הצהריים למדתי קבוצה קטנה של נשים. ב-2001 כשהגעתי לגיל 16, החלטתי להפכה לחברת המנ”א.

 המנ”א הוקמה כדי להילחם עבור זכויות נשים ולמען הקמתה של ממשלה דמוקרטית וחילונית באפגניסטן. לאחר הכיבוש הסובייטי בדצמבר 1979, המנ”א הפיכה למעורבת ישירות בהתנגדות, כמובן בצורה שונה מלוחמי החופש האיסלמיים. תוכלי לספר לנו על ההיסטוריה של המנ”א? 

 את צריכה לדעת שזה היה כיבוש צבאי ברוטלי. בריה”מ הייתה באופן מדומה בעד הזכויות של אנשים מוחלשים ועובדים, אבל זה לא היה נכון באפגניסטן – הם כלאו והרגו אקטיביסטים שמאלים, אינטלקטואלים ואנשים רגילים. ההתנגדות התחילה בכפרים ובערים: “לא לכיבוש”. זו הייתה ההתחלה של הטרגדיה האפגנית: אם אנשים רוצים זכויות אדם, דמוקרטיה, סוציאליזם זה לא יכול להיות מושג באמצעות כיבוש, סוציאליסטי או קפיטליסטי. מאז אותו זמן, הקיצוניים שלחמו באפגניסטן, אנחנו יודעים שארה”ב אימנה את הפונדמנטליסטים. זה הפך לטרגדיה של אפגניסטן של האזור הזה בעולם.

אנשים שואלים אותנו לעיתים קרובות מדוע אנחנו רוצות מהפכה ולא רפורמות. אנחנו תמיד אומרות – אם אתם רוצים לשנות את הסיטואציה של הנשים והאוכלוסייה כולה אתם צריכים לשנות את המערכת הפוליטית, המערכת החברתית, המערכת הכלכלית ואת המנטליות. משמע שינוי מן היסוד. רק עם חוקים זה לא ישתנה, וזה בדיוק מה שחווינו בעשרים השנים האחרונות. אם אתם רוצים לשנות את הגישות, אתם צריכות לחולל מהפכה. לא מדובר במהפכה מזויינת, המבנים החברתיים צריכים להיות מאוד שונים. כאשר חייך בסכנה אתה חייב להגן על עצמך כמו שנשים בקובני (מחוז כורדי בצפון סוריה) התגוננו מפני דעא”ש, אז זה נורמלי להחזיק נשק אחרת פונדמנטליסטים יהרגו אותך. בזמן הנוכחי, בעיה ניכרת היא הימלטות של אקטיביסטים רבים לאיחוד האירופי. זה טוב, כיוון שהם מגנים על חייהם, אבל אם יש לך אזור חופשי כמו קובאני, זה מקום של התנגדות.

התחלנו עם פרויקטים חברתיים לפליטים כמו בתי ספר ומרפאות ופרויקטים המייצרים הכנסה עבור נשים. באפגניסטן, המנ”א הוא ארגון מחתרתי – אנחנו לא יכולות לעבוד באופן גלוי, כי הפונדמנטליסטים רוצים להרוג אותנו. בשנים האחרונות זה היה אפשרי לעבוד בבתי ספר פרטיים, תחת שמות אחרים. המנ”א לא הייתה חוקית גם בזמן כיבוש נאט”ו, כיוון שהפונדמנטליסטים היו למעשה בשלטון.

זכויות נשים הן גם זכויות עובדים. נשים עושות עבודות רבות ללא שכר, ולעתים קרובות נשללת מהן הזכות לעבוד, הזכות להכנסה. במדינה בה רוב הנשים לא יכולות לעבוד בשכר, זה גם עניין של המנ”א?

 חלק ניכר מהכלכלה הוא חקלאי, אין לנו תעשיות גדולות והסקטור החשוב הנוסף הוא הסקטור הממשלתי\ציבורי. אנחנו מייבאים מוצרים רבים ממדינות זרות, אף אחד לא באמת מעוניין להשקיע באפגניסטן. כשחושבים על עבודה, חושבים על האפשרות להתקיים, להמנ”א יש מעט פרויקטים המייצרים הכנסה עם לולי תרנגולות וכד’. אבל כמובן, הזכות לחינוך, לעבודה ולהרוויח שכר שוויוני נמצאים בלב הדרישות של המנ”א.

תוכלי לספר לנו על אסטרטגיות המחייה של אנשים באפגניסטן ושל נשים בפרט?

אפגניסטן היא אחת המדינות הכי עניות בעולם וכעת נפסק הסיוע הבינלאומי. אנחנו מתמודדים עם טרגדיה אנושית; הכל הולך להיפסק. אנשים כבר עכשיו לא קונים דבר. השכנים של משפחתי לא יכולים לרכוש מזון יותר. נשים הן העניות ביותר. ב-40 השנים האחרונות של המלחמה, ובייחוד ב-20 השנים האחרונות, גברים מתו בשנים הצדדים (הממשלה והטאליבן) ונשים רבות נותרו לבדן; כעת הנשים הן ראשי המשפחות, ללא הכנסה, ללא חינוך, ללא עזרה; בשכבות החלשות של אוכלוסיית הנשים קיבוץ נדבות וזנות התפשטו.

המעורבות של המנ”א בתיעוד הטאליבן ובהעברת מסמכים ותמונות אך מחוץ לאפגניסטן הוא ידוע למדי. תוכלי לומר לנו כיצד זה עובד?

בשנות ה-90′ ערוצי התקשורת עזבו את אפגניסטן, ולא הייתה גישה לעולם החיצון. המנ”א הייתה פעילה ועבדנו קשה. בשנות ה-90′ המאוחרות לא היו טלפונים חכמים – הצלחנו למצוא כתבת אמריקאית וכתבת יפנית שהשיגו עבורנו מצלמות קטנות. עם המצלמות האלו יכולנו לתעד את הפשעים ואת הפשעים של הטאליבן כמו הוצאות להורג של נשים. חברינו אספו דיווחים; בזמן ההוא לא הייתה תקשורת כלל. אנחנו אלו שעשינו זאת וחברים מסרו דיווחים לפקיסטן שם תרגמנו את הדיווחים לאנגלית ופרסמנו אותם באתר האינטרנט שלנו, כדי לספר לעולם על המצב של נשים תחת המשטר האפגני.

למרות מה שאנחנו אומרים עכשיו, הטאליבן לא השתנה. אבל אולי מאז שהמדינה צריכה להתחבר לעולם החיצוני, דיווחים עלולים לצאת החוצה. נראה כיצד להמשיך את מאבקנו.

המנ”א אומרת כי “חופש ודמוקרטיה לא ניתן לתרום; זו היא המשימה של תושבי המדינה להילחם ולהשיג את עקרונות אלו” האם זה עדיין אפשרי להילחם עבור אפגניסטן?

כל זמן זה זמן למאבק. עכשיו אקטיביסטים רבים מנסים לעזוב. המנ”א רוצה והחליטה להישאר, כיוון שאנחנו רוצות להמשיך להילחם; אני כאן באירופה, אני יכולה לעשות רק עבודה להעלאת מודעות, חברים אחרים צריכים להתמודד עם הסיטואציה האמיתית. זה חשוב מאוד עבור קבוצה מהפכנית להחזיק בתקוות ולהילחם עבור תקוות אלו.

מה יכולים אנשים פרוגרסיבים ואיגודי עובדים לעשות כדי לתמוך בנשים פרוגרסיביות ובקבוצות פרוגרסיביות כמו המנ”א?

 אנחנו תמיד מבקשות מקבוצות פרוגרסיביות לתמוך בשתי דרכים. הראשונה היא תמיכה פוליטית. בחלק מהמדינות יש לכם חירויות פוליטיות מסוימות, ואתם יכולים להשתמש באותן חירויות כדי ללחוץ על ממשלות לא להכיר במשטר הטאליבן. הם ארגון פשע ולא ממשלה לגיטימית. קבוצות פרוגרסיביות ותנועות עובדים צריכות לדבר עם פוליטיקאים. אנחנו מפחדות שבקרוב יישכחו מאתנו בעולם והטרגדיה תעמיק. אתם צריכים לעמוד יחד עם העם האפגני ועם קבוצות כמו המנ”א וקבוצות מהפכניות אחרות.

מעבר לכך, אתם יכולים גם לארגן אירועי התרמה לפרויקטים לסיוע לנשים, עבור מודעות ושיעורי קריאה, ופרויקטים המייצרים הכנסה. כיוון שדרך עבודה כזו נשים מתחילות להילחם עבור הזכויות שלהן. נשים אפגניות צריכות מהפכה כיוון שעבורן הכל צריך להשתנות. אקטיביסטים ימשיכו להילחם במחתרת. אני מבקש מאנשים פרוגרסיביים; תזכרו את העם האפגני, תזכרו אותנו.