על השריפה המחרידה בהרי ירושלים, יערות הקק"ל והצדק לשני העמים

בימים האחרונים אני קורא את הכותרות הנוראות על השריפה בהרי ירושלים, שריפה שהפכה בבת אחת את היער מירוק לשחור. כגובה הלהבות גודל הצער על אזור שיקר כל כך לכל מי שהמולדת הזו יקרה ללבו. באקלים החם והיבש שמביאה ההתחממות הגלובלית, סכנת שריפות הענק הופכת למציאות במדינות רבות. כל אש שניצתת נישאת על גבי הרוחות היבשות ומאכלת את עצי האורן הצמאים.

יערות האורנים בישראל הם פרי תוכנית הייעור של קק"ל משנות ה–50, שבין מוביליה היה יוסף ויץ, "אבי היערות". סיפורו של ויץ מובא בסרט "קופסה כחולה" של נינתו, הבמאית מיכל ויץ, שבו צפיתי אתמול בלילה. הסרט עוסק בהתפכחות הכואבת של הנינה, שמגלה שאבי היערות הוא בעצם אבי הטרנספר. עלילת הסרט מתחילה כשהנינה גאה בפועלו של סבא־רבא שלה, במיוחד בט"ו בשבט, חגו של "אבי היערות". מדי שנה בט"ו בשבט, גם אנחנו התלמידים הערבים בבית הספר היסודי היינו נוטעים עצים ושרים בשמחה: ט"ו בשבט הגיע/ חג לאילנות./ הארץ משוועת/ הגיעה עת לטעת,/ כל אחד ייקח לו עץ/ באתים נצא חוצץ./ ט"ו בשבט הגיע/ חג לאילנות.

כמונו, ילדי היסודי, מיכל לא שאלה שאלות. היא הייתה גאה ושלמה עם המפעל של סבהּ עד שגילתה את כינויו האחר. הגילוי הזה לא נתן לה מנוח, ושלח אותה לחפש רמזים ביומניו, המשתרעים על פני 5,000 עמודים. מול התפישה של הפרחת השממה ו"ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ", שעליה גדלה וחונכה, עומדת המציאות שתיאר סבא־רבא שלה ביומנים, ושנראית בצילומי הארכיון המובאים בסרט: אדמה מעובדת ושופעת חיים.

כמו הנינה, גם הסב ראה את הסתירה בין התיאוריה למציאות, והחליט לפתור אותה באמירתו המכרעת, "עמי קודם". מיכל קוראת ביומנים ונחרדת: אין מקום בארץ לשני העמים, צריך לפנות את הערבים בשבילנו. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד. חזון הטרנספר ביומנים לא משאיר פתח לתקווה. הוא מצביע על הקרע המדמם בין שני העמים וחורץ כי הוא כה עמוק עד שלעולם לא יאוחה.

יוסף ויץ היה זה שכינס את ועדת הטרנספר, והיה מהוגי חוק נכסי נפקדים, חוק הגזל שמאפשר להפקיע מערבים את נכסיהם ואת אדמות אבותיהם, מבלי שניתנת להם אפילו הזכות לערער על כך. ב–1950 הוא התחיל את תוכנית הייעור הגדולה של קק"ל עם נטיעת 80 מיליון עצים. ויץ דחף להרוס את הבתים הריקים שנותרו בכל הכפרים העקורים, וקק"ל ביקשה לנטוע עצים שיסתירו את הכפרים הפלסטיניים הנטושים. לכן, כמו שאמר דוד בן־גוריון, נטיעת עצים נהייתה לספורט הלאומי של המדינה.

עץ האורן היה לסמל העיקרי של הקרן החדשה. זהו עץ שצמיחתו מהירה, והוא אינו זקוק לאדמה עמוקה כדי להכות שורש. לכן, כמו הבריטים לפניהם, בקק"ל בחרו באורן במקום החורש הים־תיכוני הטבעי שגדל בהרי ירושלים. מראהו יפה, אך הוא נטע זר בטבע המקומי, ומסכן אותו בכך שהוא דליק במיוחד באקלים יבש וחם.

לאורך הסרט מיכל מדגימה את תהליך החיפוש הכואב והמאחה שרבים יצטרכו לעבור כדי לאפשר חיים משותפים בארץ הזאת

כשיצאתי מהסרט על אבי הטרנספר ואבי היערות, ראיתי את כותרות העיתונים על השריפה הנוראה בהרי ירושלים. באוזני שמעתי את צחוקם האכזרי, המר והמהדהד של ההיסטוריה והטבע יחדיו, כאילו אומרים לנו, בני האדם, שלא את ההיסטוריה ולא את הטבע לא נוכל לעצב בהתאם לשאיפותינו הפוליטיות.

לצד הכותרות הנוראות על השריפה ראיתי כותרת נוספת, כואבת לא פחות, על החוק הפולני שמונע את השבת הרכוש של פליטים יהודים ששרדו את השואה, רצח העם מהאכזריים ביותר שידעה האנושות. זהו חלק מניסיון של ממשלת פולין לברוח מהאחריות החלקית של ארצה לפשעים, ולהחביא את האמת ההיסטורית מאחורי שקר גס.

הסרט מסתיים כשמיכל כותבת ביומן של סבה: יש לי תחושה סבא, שיבוא יום בו מישהו יגיע וישאל שאלות. ואני התמלאתי הערכה למיכל, שבעצמה נהפכה למי ששואלת את השאלות הללו, מחפשת אחר האמת ומתעקשת לשים מראה מול הפנים שלה עצמה, של בני משפחתה ושל החברה כולה.

לאורך הסרט מיכל מדגימה את תהליך החיפוש הכואב והמאחה שרבים יצטרכו לעבור כדי לאפשר חיים משותפים בארץ הזאת. תהליך שעובר בחשיפת האמת, אך מעבר לכך, גם חותר תמיד להצמיח צדק ופיוס שיאפשרו חברה בריאה ושוויונית על בסיס הכרה בזכויות הלאומיות של שני העמים.

יחד עם קק"ל, ויץ עיצב את מדינת ישראל בדמותו של האורן: נטע אירופי המנוכר לסביבתו המזרח-תיכונית. החיפוש של מיכל אחר פתרון פותח צוהר לחברה אחרת, כזו הקשורה למקום באופן טבעי כמו החורש הים-תיכוני. רק חברה ומדינה משותפת באמת, כזו המחוברת לסביבתה ולאדמתה, תביא צדק לשני העמים, ורק היא תאפשר לנו להתמודד יחד עם אתגרים משותפים, כמו משבר הקורונה ומשבר האקלים.