fbpx

קולות מקובה: צריך להגיד 'בסטה' כי נדרש שינוי במהפכה הסוציאליסטית

לא ניתן להסביר את הכל כ"קמפיינים אנטי-מהפכניים בשירות האימפריאליזם"; תפקידנו כמהפכנים הוא לבקר ולתקן

האירוע החמור ביותר שנרשם בהפגנות האחרונות הוא שמפגינים אחדים, לרבות אלה שלא קיבלו תשלום עבור השתתפותם או שאינם חברים בהתארגנויות האופוזיציה הפרו-אמריקאיות, קראו קריאות אימפריאליסטיות.

אנו לא תמימים; יש מי שעמלו קשה ובמשך זמן רב על מנת שיתחולל השבר. אבל קל מדי לפתור את כל העניין באמירות נוסח "אלה שכירי חרב בשירות האימפריאליזם". ומה בנוגע למחדלים ולחולשות הרעיוניות שבגינן דווקא הקורבנות של האמברגו האמריקאי הנמשך עשורים – דווקא הם – יזדהו עם המקרבנים?

צריך לדבר גלויות. לא מספיק להצביע על כך שמדיניות הממשלה היא לפעמים שגוייה או שצעדיה אינם נותנים מענה הולם לצורכי האוכלוסייה. לא ניתן להסביר את הכל כ"קמפיינים אנטי-מהפכניים בשירות האימפריאליזם", העושים שימוש בטכניקות רבות עוצמה הגורמות למניפולציות המוניות. צריך להתקדם בניתוח ולשאול את עצמנו מדוע הכוחות המהפכניים עצמם אינם פותחים במערכה נגד מחדלי הממשלה? מדוע להעניק מתנה זו לאויבים המנסים להחריב את המהפכה?

קומוניסטים ומהפכנים

הוואקום הפוליטי שנוצר והביקורת הקשה כלפי מדיניות הממשלה מצד קובנים רבים נוצלו עד תום בידי האימפריאליסטים. יתר על כן, היעדר הביקורת מנוגד ליסודות המהפכה. האין זה תפקידם של הקומוניסטים והמהפכנים להיאבק בחוסר צדק, בבירוקרטיה, בסמכותנות? נכון שרבים בקובה משמיעים עמדות ביקורתיות ומצביעים על בעיות ותחלואים. אך האם הם פועלים לשינוי המצב? האם הם מתארגנים במקום העבודה, בעירייה, ברמות החברתית, הפוליטית, המקומיות והארצית כדי לחולל שינוי?

לצערנו, בתרבות הפוליטית הקובנית התפתחו במהלך השנים כמה תפיסות שגויות: הממשלה היא המהפכה, וכל המתנגד לממשלה מתנגד למהפכה; המותח ביקורת כלפי בכירים, מדיניות או מעשים של הממשלה – פוגע באחדות; ניתן למתוח ביקורת, אבל רק ברגע הנכון ובמינון הנכון; להיות מהפכן פירושו לתמוך ללא סייג במנהיגי המהפכה; יש להיצמד למשמעת המהפכנית לפיה אין לפעול ללא הוראות מלמעלה ואין לסטות מהן.

ביקורתיים למען המהפכה

אין ספק שהמהפכה שולטת במדינה, אבל היא אינה שולטת בכל תחומי החיים והעשייה. במנגנוני המדינה ישנה מדיניות, ישנם מעשים ואף אישים שלא פעם פועלים בניגוד לעקרונות הצדק החברתי של המהפכה. כאשר האזרחים מן השורה מודעים לכך, הדבר גורם נזק בל-יתואר לקולקטיב ולפרט: ייאוש, פגיעה באחדות ודמורליזציה. רבים מאותם חברים מותחים ביקורת "בזמן הנכון, במקום הנכון ובמידה" (כפי שלימדו אותנו), אבל דבר לא משתנה. מה עושים אם לא ניתן למתוח ביקורת על המנהיגות, גם כאשר ברור לכל שהצעדים שננקטים אינם נכונים ויעילים? להיצמד ולבצע את "ההוראות מלמעלה" מבלי להתווכח פירושו סירוס המחשבה העצמאית.  אלה פרקטיקות הקיימות זה עשרות שנים ויוצרות אווירה המאפשרת לעשות שימוש מושחת בשררה.

לסיכום: מה שהתחולל ברחובות קובה ב-11 ביולי האחרון הוא גם תולדה של שתיקתם של הקומוניסטים והמהפכנים. לא נאבקנו בכל כוחנו כדי לשנות מעשים שגויים של המדינה, והגנו על האחדות באופן שדווקא פגע בה. הסתפקנו במתיחת ביקורת "במקום הנכון ובמידה" מבלי שדרשנו פתרונות. הלכנו אחרי המנהיגים בצורה לא ביקורתית, מבלי להקדיש לכך מחשבה נוספת.

ביקורתיים ופעילים, התייצבנו גם אנחנו אחרי ה-11 ביולי, יחד עם מאות אלפים בכיכרות וברחובות, כדי להפגין את תמיכתנו במהפכה הסוציאליסטית. אך לא די בכך. המהפכה תתקדם רק כאשר אותם מאות אלפים יגידו "בסטה" (די), יש מה לשנות. שינוי הוא הערובה להמשך המהפכה.

 

 הכותב הוא סוציולוג, חבר המפלגה הקומוניסטית בהוואנה וחוקר במכון לחקר התרבות ע"ש חואן מרינלו. הטור פורסם באתר הקובני "לה טיזה".

 

מפגינים בהוואנה למען המהפכה הסוציאליסטית, 17 ביולי 2021 (צילום: טריבונה)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן