על מדינת ישראל, בית הדין בהאג ומה שביניהם

לפני יותר מ-71 שנה, ב-11 במאי 1949 הפכה מדינת ישראל לחברה ה-59 במספר של האומות המאוחדות, כאשר 37 מדינות הצביעו בעד צירופה, 13 התנגדו ותשע נמנעו. המובילה העיקרית לקבלתה של ישראל כחברה הייתה ברית המועצות. כיום, ישראל חברה מלאה באו”ם ונהנית מכל שירותי הארגון והארגונים הבינלאומיים המסונפים לו. ממשלת ישראל, מקבלת מצד אחד את השירותים הרבים שהוא מעניק, ומצד שני מזלזלת ואף תוקפת אותו בכל הזדמנות שעולות החלטות ביקורתיות, בייחוד בגלל הכיבוש המתמשך של השטחים.

כינון בתי הדין הבינלאומיים בהאג בידי האו”ם, על שני מוסדותיו, מהווה מהלך אמיץ ומתבקש. ישראל חתמה על אמנת רומא בשנת 2000, ובעת חתימתה הצהירה כי: “בהיותה תומכת פעילה ועקבית של הרעיון של בית דין פלילי בינלאומי, ושל מימושו באמצעות אמנת רומא, ממשלתה של מדינת ישראל גאה להביע את הכרתה בחשיבות, ויותר מכך — ההכרחיות, של בית דין יעיל לאכיפת שלטון החוק ומניעה של התחמקות מעונש. כאחת מהוגות הרעיון של בית משפט פלילי בינלאומי, ישראל, באמצעות עורכי הדין והמדינאים הבולטים שלה, השתתפה, מאז תחילת שנות החמישים, באופן פעיל ביצירתו של בית דין כזה. נציגיה, תרמו לכל שלבי ההכנה של אמנת רומא כשהם נושאים בליבם ובמוחם זיכרונות קולקטיביים, ולעיתים אישיים, של השואה — הפשע הנורא ביותר שאי פעם בוצע בהיסטוריה של בני האדם. הם עשו זאת בהתלהבות, בתחושות עמוקות של כנות ורצינות”.

אין לשכוח שבפניו נשפטו גדולי פושעי מלחמה לאחר 1945, ותרומתו היא במסר החד משמעי, כי יש דין ויש דיין ביחסים בינלאומיים. לא יתכן שבכל הפעם, גם בשבועות האחרונים,  ישראל תגנה אוטומטית ותדחה על הסף כל תביעה ואף מגנוני המדינה יתחילו לפעול כדי להוכיח כי “התביעה מזוהמת פוליטית” וכי “הגיעה ממקור עוין”. ראש הממשלה אף הכתיר את בית הדין כ”אנטישמי”.

הכחשות הממשלה גורפות מחשידות. בדיוק כמו שקורה  לעיתים בפוליטיקה הפנים-ישראלית. שאלת המשך שליטת ישראל בשטחים הכבושים מחמירה מיום ליום. מדי יום מתפרסמות עדויות מהימנות דיין, המגיעות מן השטחים והמעוררות דאגה. לצערנו, רק עיתונאים ישראלים בודדים מדווחים מדי שבוע על אירועי פציעה והרג.

אין להתכחש שרוב העולם הנאור שולל הישארות ישראל בשטחים. אנו כבר יודעים בבטחה כי מדיניות שיטור המתקיימת בשטחי הכיבוש מחלחלים אל מעבר לקו הירוק. היא גם מכרסמת כל ייתכנות לקיום מבנה דמוקרטי בישראל, בשעה שמתנהלת בשטחי הכיבוש פרקטיקה מעולם האפרטהייד. שלילת זכויות אזרח אלמנטריות, מחיקת חרויות, ההופכות להרגל אינן יכולות להמשיך ולהתקיים במדינה דמוקרטית לאורך זמן. ההרגל מטיבו שהוא מתמסד ונוטה לשלוח גרורות לכל תחומי החיים.

כמו כן, השירות בשטחים משפיע לרעה על חיילים. נורמות בריונות נפוצות בין מתנחלים. בבתי הספר נעשה מאמץ עילאי להסתיר, להדחיק ולא להתמודד עם העובדות ואומה חכמה נמצאת בהכחשה. אם נוסיף  לכך קיומן של תופעות ביזוי ורידוד שיטתי של מוסדות הדמוקרטיה על-ידי השליט שרוצה להיות כל-יכול וחצרו, אז אנחנו בצרות אמיתיות.

בעבר קמו נביאי זעם, אנשי רוח, מנהיגים שהזהירו מפני התפתחויות מעוותות ועשו מעשה. היום בוואקום המנהיגותי  חייבת האקדמיה, כמוצא אחרון, להקים וועדת חירום לתגובה ולבניית תכנית הצלה עבור אומה חכמה, שנמצאת כרגע באחת השעות המסוכנות לקיומה. התביעה ההולכת ונרקמת בהאג היא רק חלק מהתמונה המלאה.