fbpx

חינוך בעידן מגפת הקורונה: האוטונומיה כחלום ניאו-ליברלי אופנתי

המעבר ללמידה מרחוק במצב של משבר יצר דארוויניזם חינוכי שלא היה כדוגמתו

ערב משבר הקורונה, השיח על חינוך בישראל עסק בעיקר בחוסר הרלוונטיות של בית הספר ללמידה, לחיים ולשוק העבודה. קטרוגים על מוסד בית הספר המיושן נשמעו מכל עבר. בישראל כמו במקומות רבים אחרים, מערכת החינוך התקשתה לעבור ללמידה פחות פרונטלית ויותר מגוונת, להטמיע שימוש באמצעים דיגיטליים, להנהיג למידה אינטראקטיבית ולשנות את תכנית הלימודים.

המערכת גם התקשתה לנטוש את הרכב המקצועות המסורתי ולהחליש את התלות במערך בחינות הבגרות ההולך ומתרחב, והתמסרה לתרבות הסטנדרטים. בתום עשור של קידום דיגיטציה בבתי הספר, התברר כי רק במחצית מבתי הספר יש מחשבים בכיתות. התוכנית "מחשב לכל ילד" לא ממש יצאה לפועל. ואז, ביום בהיר אחד, נאלצה מערכת החינוך לעשות קפיצה ללמידה מקוונת, קפיצה שלא נעשתה במהלך כל העשור האחרון. תחילה הייתה התלהבות – הנה אנחנו במאה ה-21, אפשר להעשיר את הלמידה באמצעים טכנולוגיים, לא חייבים להגיע למוסד המיושן. חגיגה לרגע  באומת ההיי-טק.

אוטונומיה ומעורבות הורים

מתוך הכאוס שהשתרר, צמחה למורים ולמנהלים "אוטונומיה" – עוד חלום ניאו-ליברלי אופנתי, שהתממש לא כמדיניות אלא כתוצאת לוואי של יעדים חפוזים. מנהלות ומנהלים נאלצו לאלתר ולהסתגל ללמידה מרחוק כמיטב יכולתם, ללא הכשרה ועם מעט מאד הכוונה. חלקם ניצלו את התרופפות הפיקוח ללמידה יצירתית תוך ניצול האפשרות לסטות קצת מתוכנית הלימודים הכובלת, אחרים מתוך הרגל עשו עוד מאותו דבר, רק בזום. מעורבות ההורים, שלפני הקורונה נדחתה פעמים רבות בידי המערכת, הרקיעה כעת שחקים, כאשר הורים מצאו עצמם משמשים תומכי למידה במשרה מלאה.

מהר מאד צצו הקשיים – של התלמידים, ההורים, המנהלים והמורים. או אז הסתבר שאין באמת תחליף למוסד בית הספר, למגע הבלתי אמצעי מורה-תלמיד, לסביבה החברתית. גם תלמידים שמאסו בבית הספר החלו להתגעגע. תפקיד המחנכות, שצומצם במהלך השנים, הוכיח עצמו כחיוני וכחשוב. הסתבר גם שניתן לצמצם את שעות הלימודים, "להפסיד חומר", להקטין את מערך המבחנים ולהקפיץ קומה את רפורמת ההערכה החלופית (מטלות שונות וצמצום המבחנים) שהתנהלה עד אז בעצלתיים.

דארוויניזם חינוכי

המעבר ללמידה מרחוק במצב של משבר יצר דארוויניזם חינוכי שלא היה כדוגמתו. למידה מרחוק חידדה את הפערים החברתיים ויצאה לדרך תוך שהוא משאירה קבוצה גדולה מאד של תלמידים – מאות אלפים – ללא מענה. חרדים, ערבים, תלמידי חינוך מיוחד וחסרי אמצעים אחרים נותרו מאחור. הגישה הרווחת במערכת החינוך של "נרוץ קדימה עם מי שיכול", שהתבטאה במשך שנים בהסללה ובטיפוח החזקים, הוקצנה והפכה לקו המפריד בין מי שיכול ללמוד למי שלא. אלא שעתה לא מדובר במסלולי למידה שונים אלא בקו הבסיס – מי משתתפים ומי אינם משתתפים במערך חינוך החובה במדינה.

מה יישאר מכל זה ביום שאחרי? אם לא יתעשת משרד החינוך, מן הראוי לחשוש מנשירה בהיקפים חסרי תקדים ומהגדלת הפערים הלימודיים בין המשתתפים למשתתפים חלקית, ולאלה שלא הצליחו ללמוד כלל. עד כה, המפגש בין הקורונה לבין הטכנולוגיות החדשות לא צמצם את הפערים, כפי שהבטיחו נביאי ההיי-טק. נראה כי הוא רק העמיק אותם.

מנגד, אולי מתוך המשבר יינטש החינוך כמרוץ להצטיינות או לכישלון לטובת למידה נינוחה וחברתית יותר.

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן