fbpx

"יש תקווה בסולדריות": על חיבור בין קהילות והמאבק נגד אלימות המשטרה

ראיון עם טהונה מהרט, ממובילות מאבק יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית ובת דודתו של יוסף סלמסה

הפעילה טהונה מהרט, מהדמויות הבולטות במאבק יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית, התראיינה השבוע ל"זו הדרך". טהונה היא בת דודתו של יוסף סלמסה, צעיר שמת ב-2014 בנסיבות שלא הובהרו, חודשים לאחר שנעצר באלימות בידי שוטרים שחשמלו אותו באקדח טייזר. בעקבות מותו הפך יוסף סלמסה סמל למאבק יוצאי אתיופיה נגד אלימות המשטרה.

"מה שקרה בטמרה זה סיפור טראגי, אבל לא חדש", אומרת טהונה בהתייחס למותו של אחמד חג'אזי בן ה-22 מירי המשטרה בשבוע שעבר. "המשטרה לא נכנסת ליישובים הערביים, וכשהיא כבר נכנסת היא מפעילה אלימות ללא צורך. מה, אין כנופיות בערים אחרות? בכל עיר יש עולם תחתון. באוכלוסייה הערבית נוח להגיד 'לא ראינו לא שמענו'. אבל כשהשוטרים כבר נכנסים אז הם לא מבדילים, כל ערבי אותו דבר מבחינתם. גם היחס לחרדים הוא מזעזע, אפילו אם אני לא תמיד מסכימה עם מה שהם עושים".

לדבריה, "גם אצל אתיופים יש לפעמים שנאת ערבים, וזה עצוב. צריך לשנות את השיח הזה, כי הערבים סובלים בדיוק כמותנו. באתיופיה המוסלמים לא היו פוגעים בקהילה היהודית. מה שקורה בארץ לא קשור לדת. כבר שלושים שנה אנחנו בוכים כי אומרים עלינו שאנחנו לא יהודים. ואחרי זה אנחנו עוד יוצאים נגד הערבים, שמופלים גם הם כלא יהודים. אנחנו לא חייבים להדגיש שאנחנו יהודים, ולא צריך לטפח את הזהות שלנו על בסיס שנאת האחר".

איך הפכת לפעילה במאבק נגד אלימות משטרתית?

"כבר כשהייתי מורה חיילת בירושלים היו לי התנגשויות עם המערכת. יצאתי להגנת הקהילה האתיופית, ואיימו להדיח אותי מהתפקיד. אני רגישה לעוולות שלפני. בן דוד שלי יוסי היה אחי לכל דבר ועניין. המוות שלו עיצב אותי. כל התפיסות שלימדו אותי על הזהות הישראלית התנפצו. מה שקרה לבן דוד שלי תפס אותי וגרם לי לשאול את עצמי איפה אני עומדת ביחס לישראליות. האם אני, כמי שחיה במקום הזה, מרגישה חופשיה להיות מי שאני בלי שישפטו אותי ויתייחסו אלי כזרה? בערתי להבין מה עשה יוסי שהיחס הזה הגיע לו. כשלקחו את יוסי לתחנת משטרה וזרקו אותו בחניון, הרגשתי כאילו אני זו שזרוקה שם בחניון. ואני שואלת את עצמי – זו המשמעות של להיות ישראלי?

הלב שלי הצטמק ולא האמנתי יותר בנרטיב הזה, שאומר שיש מסלול מסוים שאם רק אכבד אותו אהפוך להיות חלק מהחברה. הנרטיב הזה התנפץ לי בשנייה אחת. בשבעה של יוסי היה לי מר בנשמה ושאלתי את עצמי איפה אני חיה. משם זה התחיל, כי הבנתי שאני עלולה להיות הבאה. אנחנו בני אדם! האם חיי שחורים שווים פחות? במדינה ישראל, לצערי כן.

מתוך כאב עמוק החלטנו, האחים ובני הדודים של יוסף, שלא נשתוק על מה שקרה לו. הבנו שמשהו חשוד קרה, כי אף גורם לא ענה לשאלות שלנו ואף אחד לא נתן את הדין. יצאנו למחות. בהתחלה היינו תמימים, וחשבנו שיש גורם במדינה שיטפל בנו כמו שצריך ויתן תשובות. כשלא קיבלנו תשובות וניסו להשתיק אותנו הרמנו את הקול שלנו והתחלנו לפעול בצורה אחרת, לפי מה שהחוק מאפשר לנו. את הזכויות שלנו למדנו רק תוך כדי.

אני אוהבת מאוד את הארץ ומאמינה באנשים הטובים כאן. אבל המדיניות שמחלחלת מלמעלה, ממדינת ישראל, הורסת כל שביב של תקווה. כל הקהילות צריכות לאחד כוחות כי רק כך אפשר להצליח לשנות את המציאות. כל אחד לחוד נכשל, אבל אם נתאחד – נצליח".

את מנהלת רשת קשרים עם כל הגורמים הפעילים בקהילה. לאן אתם רוצים לקדם את השיח?

"כל השותפים שלנו במאבק נגד אלימות המשטרה הם אנשים שעברו איתנו כברת דרך. עכשיו בזמן קורונה אנחנו עובדים הרבה ברשתות: מנגישים מידע לקבוצות, מארגנים שיחות והרצאות בזום בנושאים שקשורים לקהילה ומקימים קבוצות פייסבוק חדשות. יש הרבה יוזמות אישיות ורעיונות שמתגבשים תוך שיח משותף. האתגר הוא להתאים את עצמנו למצב הנוכחי.

הכי חשוב לשתף פעולה ולא לבטל רעיונות, כל רעיון הוא בר ביצוע אם אפשר להקשיב זה לזה. היום רוב העשייה ממילא ברשתות החברתיות. הרשתות החברתיות הן כלי נגיש לכל אחד שלא עולה כסף – צריך להשקיע רק זמן ומחשבה. אפשר גם להגיע למגזרים אחרים ולחלקים אחרים באוכלוסיה. לדוגמא, משפחת אבו אלקיעאן תבעה את המשטרה בנזיקין. אולי נוכל לתבוע במקביל, לפרסם ולהדגיש את הקשר בין המקרים. התורה של קבלה שוויונית של כל אדם היא במרכז העשייה".

איך אתם מפיקים את המאבק היומיומי מהשטח?

"עדיין יש המון מקרי אלימות משטרתית, הם מתרחשים כל הזמן. המידע מגיע אלינו מהרשתות החברתיות. אנחנו שומרים על קשר קרוב עם הפעילים שליוו את משפחת סלמסה במאבק, וגם עם פעילים חדשים שלא היו קשורים אלינו בעבר, אבל ראו הכל מבחוץ אז יש להם פרספקטיבה אחרת.

אנחנו בקשר עם גרעין קשה של משפחות שכולות. יש לנו אנשי קשר בכל משפחה, ויש לנו קבוצה שמתאספת סביב ימי הזיכרון. אנחנו מחזקים את הקשרים בינינו והקבוצה רק גדלה עם השנים. חשוב לנו להכניס את המשפחות לפעילויות השונות שאנחנו עושים, כדי שידעו ידעו שלא שכחנו אותן.

העשייה שלנו לא תלויה בשום ארגון, ולדעתי זה מה שעושה אותנו חופשיים ומאפשר לנו לנהל את המאבק מתוך שליחות ולא מתוך מחויבות. לכן אנחנו עדיין אקטואליים".

אז איך מייצרים מספיק כוח לשינוי?

"הועד נגד עינויים, האגודה לזכויות האזרח וארגונים אחרים שיוצרים איתנו קשרים סביב מטרות משותפות מחזקים אותנו. הפעילות המשותפת של קבוצות וארגונים בשטח, במדיה החברתית ובזירה המשפטית היא הכוח שלנו. אנחנו זקוקים לקשרים כדי שנוכל להפעיל לחץ גם במקומות שידנו לא משגת. אנחנו נתקלים בהרבה התנגדות ובהרבה אטימות. כדי להתגבר עליהם אנחנו נעזרים בגופים שנותנים לנו יד, ארגונים עם מטרות משותפות שרוצים שינוי. יש תקווה בסולידריות.

לדוגמא, השינוי שקרה בנוהל הזדהות בפני שוטר (שמחייבת שוטרים בעילה סבירה, ומדגישה היעדר אפליה על רקע מוצא) – זהו הישג של כל המאבקים שהיו במלחמה נגד אלימות משטרתית, גם אם מי גם הגשת עררים על סגירת תיקים במח"ש, והעובדה שאנחנו ממשיכים לתבוע זכויות בשביל סלומון טקה ושיראל חבורה ומייצרים שיח בנושא, היא חשובה. אלה לא דברים שהיו קורים לפני כן, והם תוצאה של העשייה שלנו כפעילים חברתיים. אנחנו מפעילים אנשים ונעזרים בעורכי דין ובאנשי מקצוע. אנחנו לא נרתעים משלילת זכויות ומדיכוי אלים. הכי חשוב לנו להיות שם ולהתמיד. שינויים לא רואים בן רגע. אנחנו ממשיכים להתקדם וללמוד במחאה שלנו, ומחפשים כלים חדשים כל הזמן".

צילום: בני וודו

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן