יעדי המלחמה לא הושגו ("ניצחון מוחלט", אליבא דבנימין נתניהו), שלטון החמאס לא מוטט, החטופים הישראלים נמקים בשבי למעלה ממאה ושלושים יום ואין צפי או תוכנית ריאליסטית להחזרתם. המצב ההומניטרי החמור בעזה מדרדר מיום ליום, סוכנויות האו"ם מדווחות והנתונים המתפרסמים מזעזעים. מפעם לפעם ניתן לשמוע בכירים ישראלים, ביניהם הרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון יואב גלנט, שמצביעים על הצורך בתוכנית מדינית שתמנע את חזרת המצב לקדמותו, כלומר
שלושה אירועים פוליטיים שצריכים להדאיג עד מאוד את בנימין נתניהו וממשלתו הימנית-קיצונית בלטו בשבוע שחלף, בעיצומה של המלחמה בעזה: סיכול הדחתו של ח"כ עופר כסיף (חד"ש-תע"ל) מהכנסת, שובן לרחובות של תנועות המחאה נגד ההפיכה המשטרית והצהרותיו הלוחמניות של יו"ר ההסתדרות, ארנון בר דוד. האירוע הבולט מכולם היה סיכול מהלך הימין להדחת ח"כ עופר כסיף מהכנסת ביום שני האחרון: 85 חברי כנסת הצביעו בעד ההדחה, 11
טייקון המזון, התעופה והסלולר ואיש מרכז הליכוד רמי לוי עורר סערה בעת שהצהיר בוועידת "מרכז הבנייה הישראלי עיר הנדל"ן" שנערכה בשבוע שעבר באילת: "הייתי רוצה להחליף את כל העובדים הפלסטינים בישראלים אבל זו לא המציאות שלנו". עוד הוסיף: " הבעיה שלנו שחלק מהישראלים לא רוצים לעבוד אצלי. בסופו של דבר צריך להביא חצי מיליון עובדים זרים. אי אפשר להיות תלויים בפלסטינים יותר וככה גם הפריון
מאז הטבח בעוטף והפלישה הישראלית לרצועה ב-7 באוקטובר, תפקיד הרשתות החברתיות במלחמה בשיח על המלחמה ובעיצוב דעת הקהל אינו יורד מהכותרות. עיתונאים ישראלים רבים, חלקם בכירים וחלקם זוטרים, ממחזרים את הטענות הרגילות בדבר מקורות המלחמה – אנטישמיות ("מעשה הרצח האנטישמי הקשה ביותר מאז השואה"), ומסרבים להיכנס לעובי הקורה – קורות הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים. תפיסות אלה מופצות באמצעות הרשתות החברתיות, שהן עסק המגלגל מיליארדי
הממסד בגרמניה והתקשורת המקומית נוקטים בכל האמצעים כדי ליצור את הרושם שהמלחמה במזרח-התיכון החלה באוקטובר 2023. הם משכיחים את כל הטרום-היסטוריה. את הכיבוש ואת כל מה שמשתמע ממנו מזכירים אמנם, אך הרושם הכללי הוא שבאזור מתנהל מאבק בין דמוקרטיה לבין טרור. בין "טובים" ל"רעים" אמנם, פה ושם מקלקלים השרים גלנט, בן גביר או סמוטריץ' את הקונספציה הממסדית והתקשורתית. אך מיד מראיינים איש רוח ישראלי המגויס להצלת האשליה.
העובדות קשות: ממדי המוות, החורבן והפליטות, מראים שהחמאס כשל בהגנה על האוכלוסייה של רצועת עזה ולכן הפסיד במלחמה. סירובה של ממשלת ישראל לפנות לדרך השלום והעדפתה להמשיך במלחמה, בידיעה שבכך היא מפקירה את החטופים, מראים שאותה מדיניות שהעדיפה לחזק את החמאס, סרבן השלום, ולהחליש את הרשות הפלסטינית, המבקשת בעקביות להיכנס לתהליך שלום –ממשיכה להיות העדיפה על ממשלת ישראל הימנית. לא סתם העדיפה ממשלת נתניהו את
בשבוע שעבר (14.1), בעיצומה של המלחמה בעזה, הודיעה חברת שטראוס על פיטורי 150 עובדים והעלאת מחירים גדולה. מנכ"ל קבוצת שטראוס, שי באב"ד, הגדיל לעשות כשטען שמאחורי המהלך עומדת גם המחויבות של התאגיד "לייצר ביטחון תזונתי לישראלים". על כך בהמשך. יחד עם אישור התקציב הניאו-ליברלי של ממשלת הימין, תקציב שיפגע קשות ברווחה, בחינוך ובבריאות, שיגרה חברת המזון השנייה בגודלה בישראל הודעה בדבר התייקרויות של רבע ממוצריה
בעקבות הטבח ב-7 באוקטובר והמלחמה בעזה שפרצה בעקבותיו נקלעה החברה החרדית בישראל, על מנהיגיה הדתיים והפוליטיים, למבוכה רבתי. ערב המלחמה נחשבו החרדים השותפים הבכירים בממשלה הנוכחית וחלק ממחנה "ימין על מלא". המנהיגים הפוליטיים הביעו תמיכה ברפורמה המשפטית של לוין ורוטמן, והמנהיגים החרדים עסקו בניסיונות החקיקה של חוק פטור מגיוס לצבא לחרדים ולחרדיות, של עצמאות מערכת החינוך החרדית הפרטית ושל הגדלת מלגות האברכים. ההתנגדות החרדית הוותיקה
עשרות מגדלים מאושרים לבנייה גם בימי תופת המלחמה. ממדי התופעה אינם נהירים לציבור, אך רווחי העתק ממשיכים לזרום לקבלנים. ממשלת ישראל הורתה לעיריית ירושלים להגיע למיליון וחצי תושבים עד 2040. משמעות ההוראה היא 10 אלפים אישורי בנייה בשנה. במהלך המלחמה אושרו עשרות תוכניות בנייה. בין התוכניות שאושרו: הרחבת ההתנחלויות בעומק ירושלים המזרחית וכן הקמה של התנחלות ענק חדשה בגבעת המטוס. זו תקטע את הרצף הטריטוריאלי
כשהתותחים רועמים, מחוללי ההפיכה המשטרית – שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן, שותקים. הצמד-הלא-חמד, שהרבה במשך חודשים ארוכים להתראיין לכל מיקרופון רענן, שותקים שתיקה ארוכה מאז תחילת מלחמת עזה העקובה מדם. "הנה ניצחנו", ישנם המכריזים בטרם עת, "המהפכה המשפטית תמה". אבל ההפיכה המשטרית לא פסקה ולו לרגע, עבודתם של לוין ורוטמן נעשית בידי אחרים. סיוט חזרת הכיבוש לרצועת עזה והקמתן מחדש
יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, הכריז השבוע על שביתה כללית במשק בהזדהות ובתמיכה במאבק להשבת החטופים מהשבי ברצועת עזה. לפי הודעת ההסתדרות, מחר (ראשון) ביום בו ימלאו 100 ימים לחטיפה, יעצרו מקומות העבודה את פעילותם ב-11:00 למשך 100 דקות ויקיימו עצרות תמיכה במשפחות החטופים. יו"ר ההסתדרות קרא לכל העובדים והמעסיקים להצטרף ליוזמה. בר-דוד מסר: "אני רואה חובה אישית, לאומית ומוסרית להשאיר על סדר היום את המאבק להשבת
אם בתחילת המאה שעברה עוד היה ברור מה המשותף המוצהר לכלל הזרמים הציוניים: פעילות להקמת בית לעם היהודי הנרדף, הרי בתהליך שהחל מיד לאחר הקמת המדינה, התרוקנה הציונות מתוכן. ישנם ימין ציוני, מרכז ציוני, שמאל ציוני. הציונות של זרם אחד היא הרחבת ההתנחלויות; הציונות של האחר היא טענת שווא בדבר קידום סוציאל-דמוקרטיה ו-שוויון. הציונות הפכה במידה רבה כלי ריק, אשר אנשים, תנועות, מפלגות או ארגונים
"לדעתי היית צריך להרוג פי כמה מ-20 אלף. היית צריך להתחיל מכה עם 100 אלף ואת הכוח הלוחם של חמאס להוריד לשני שליש, דהיינו 20 אלף הרוגים מחבלים" – כך אמר לפני שבועיים צבי יחזקאלי, עיתונאי ערוץ 13. יחזקאלי, מפר שיטתי של כללי האתיקה העיתונאית, לא הושעה משידור למרות דבריו האיומים. מקבילו של יחזקאלי בערוץ 14, שמעון ריקלין אמר: "אני לא נרדם טוב בלי שאני
החישוק שהחזיק יחד את ממשלת הימין מלא לפני ה-7 באוקטובר היה הפרויקט הפוליטי המשותף של "ההפיכה המשפטית". מול ממשלת נתניהו עמדה אז אופוזיציה ציונית-קצת-יותר-ליברלית. פרויקט ההפיכה הושהה, אך לא חוסל בידי המחאה. הטבח הרצחני והראוותני של החמאס ב-7 באוקטובר פגע עמוקות בתחושת הביטחון של הישראלים. הוא נגע בחרדת ההשמדה הקמאית במדינה המיוסדת על השואה כאחד משני עמודי שמשון של הלגיטימציה שלה. עמוד הסמך השני באידיאולוגיה
במשך זמן קצר בשנה החולפת היה נראה כי לסרבנות פוליטית יש מקום לגיטימי בחברה הישראלית. נוכח הניסיונות של הימין הקיצוני ושל ראש הממשלה נתניהו לממש את ההפיכה המשפטית, "נשבר" החוזה החברתי של צבא העם, אותו ניסתה התנועה הציונית לאכוף בקרב הבורגנות החילונית הישראלית ובחלקים המסורתיים בציבור היהודי. פרסום מכתבי הקצינים והטייסים תרם קמצוץ של תקווה כי הציונים "המתונים" יהיו מוכנים להקריב את הביטחוניזם הישראלי כדי
בעקבות טבח החמאס ב-7 באוקטובר, התפרסם ב"הארץ" מאמר דעה של פרופסור נמרוד אלוני, בו הוא שואל: "איך אדם נעשה לאיש חמאס רצחני?". כדי להתמודד עם שאלה זו, הוא מרחיב את חקירתו ותוהה לא רק על אכזריותם של אנשי חמאס אלא על אכזריותם של בני-אדם בכלל באשר הם אשר משתתפים ברצח המוני ושיטתי. אלוני מספק רשימה של דוגמאות: הגרמנים במזרח-אירופה; היפנים בדרום קוריאה; הסרבים בבוסניה; בני
המתקפה הזוועתית של חמאס ב-7 באוקטובר קרתה בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמצור המתמשך על רצועת עזה. חמאס תקף את ישראל בראש ובראשונה כמדינה כובשת. לכן, למרות הזוועות, ההשוואה שעושה ישראל הרשמית בזיהוי בין חמאס לדאעש שגויה. חמאס היא תנועה לאומית-איסלאמית. זאת בניגוד לדאעש, שבבסיסה המירה את הרעיון הלאומי בחליפות איסלאמית אזורית. עם זאת, בהחלט ניתן להגיד כי ממדי ואופי הזוועות שבוצעו ב-7 באוקטובר, הנכונות למות
כדי שחברה תוכל להתקיים, היא זקוקה למערכת ארגונית מתפקדת. חמאס שולט ברצועת עזה לא רק בכוח האידיאולוגיה, אלא גם הודות ליכולתו לספק טובין ושירותים לאוכלוסייה. עיקר כוחו טמון ביכולתו זו נוסף לדבקות בדת ולקריאות להתנגדות. כדי למוטט את כוחו הצבאי של חמאס צריך הצבא הישראלי להפריד אותו מהאוכלוסייה. ואכן אחת התוצאות של הפעולה הצבאית הישראלית היא שבירת היכולת של החמאס לספק סחורות ושירותים. עד עכשיו
סמל עיריית עזה הוא הפניקס, עוף החול המיתולוגי, הקם לתחייה מתוך אפרו. עזה עוד תקום, ביום מן הימים, אבל יש דברים – ולא רק אלפי אנשים – שלא ישובו, כי אינם ניתנים לשחזור. מסתבר שבמסגרת הפגיעה המכוונת במה שהצבא הישראלי מכנה "מטרות עוצם" – מטרות שאינן צבאיות מובהקות, כמו בנייני ציבור בעלי חשיבות – הופצצו גם הארכיונים המרכזיים של עיריית עזה. בהודעה שפרסם ב-29 בנובמבר
שמי ערן ליטמן, ואני אביה של אוריה, אשר נרצחה על-ידי מחבלי החמאס בבוקר ה-7 באוקטובר, בסמוך לקיבוץ מפלסים, בעת מנוסתה ממסיבת "נובה" ברעים. תכופות אני מוצא את עצמי מהרהר בשעותיה האחרונות של אוריה. שלוש שעות של אימה וחוסר אונים, שהחלו עם מנוסתם של אוריה, שרון ושחר מהמסיבה ברעים, והסתיימו עם עצירת הרכב בו נמלטו, בסמוך לקיבוץ מפלסים, כאשר הן חובקות בידיהן את שחר המת במכונית
