בקרוב יתחדש, כנראה, המו"מ בווינה על הסכם גרעין עם איראן. ההסכם הקודם, שנחתם ב-2015, טורפד בידי נתניהו שבעידודו פרש ממנו טראמפ חד-צדדית. הפרישה הובילה לזירוז תוכנית הגרעין האיראנית. ישראל הרשמית לא רוצה בחידוש המו"מ ומתנגדת להסכם. אנחנו בעדו. ראשי הממשלה ברק, שרון ואולמרט עסקו אף הם בתוכנית הגרעין האיראנית, אך רק נתניהו הוא שהפך אותה לדיפלומטיה פומבית, למסע צלב (מגן-דוד) עולמי. הנושא "איראן-גרעין" הוא גם
נשיאותו של ג'ו ביידן בארה"ב נראית משותקת יותר ויותר. בגלל השוויון בסנאט בין דמוקרטים ורפובליקנים ,הרוב הדחוק של הדמוקרטים בבית הנבחרים והאופוזיציה ה"פרוגרסיבית" בתוך מפלגתו, יכולתו של ביידן לקדם חקיקה משמעותית נראית כמעט סיזיפית. שיתוק זה מעורר קשיים בתפקוד שוטף של הממשל (הרחבת תקרת החוב רק לזמן קצוב); בביצוע רפורמות במוסדות השלטון (הכישלון בקונגרס של הצעת הרפורמה במשטרה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד); בבלימת חקיקה ריאקציונית
לא אחת קורה שאינטלקטואלים שהיו פעם "בשמאל" הופכים את עורם במצבי לחץ, כאשר חרדותיהם העמוקות מציפות אותם. אז הם מגלים, לפתע, עמדות ימין קיצוניות ואנטי-הומניות. אני נזכר, למשל, בגבריאל מוקד שבינואר 1991, שכשהחלו טילי סקאד מעיראק ליפול על ישראל, יצא בקריאה "Nuke Baghdad". אצל הפרופ' בדימוס בני מוריס, מי שעסק בהיסטוריה של הנכבה ובגירוש ההמוני של 1948, "המרת" הדעת אינה חדשה והתרחשה עוד במהלך האינתיפאדה
ישראל חושבת את עצמה למעצמה, אך תלויה לחלוטין בארצות-הברית. אחרי הפעולה ביוני נגד חמאס בעזה מיהר גנץ לארה"ב, כדי לשנורר מענק מיוחד של מיליארד דולר להשלמת מלאי טילי טמיר שאזלו לכיפות הברזל של המעצמה האזורית. חשוב להבין שחילוף ההנהגה בישראל לא היה רק פרי תהליך פנימי אלא נבע גם מאילוץ חיצוני. משנבחר ביידן נחרץ גורלו של ביבי, שהפך עצמו אויב הדמוקרטים. הנשיא החדש לא נתן
בקפריסין מרימה הקורונה את ראשה שוב. האי, שכלכלתו מבוססת ברובה על תיירות, נאלץ להתמודד עם צמצום ניכר במספר הנכנסים אליו. הקיץ הלוהט והמהביל של קפריסין חם השנה עוד יותר נוכח הודעתה של תורכיה (20.7) בדבר פתיחתה (סיפוחה) של "העיר האסורה" וארושה למדינה התורכית של צפון קפריסין. זה צעד חד-צדדי נוסף של נשיא תורכיה רג'פ טאיפ ארדואן בדרך לחלוקת האי לשתי מדינות. וארושה היא פרבר קייט
סכנת הגרעין האיראני היא הסחת דעת. במאמר מנומק שפורסם ב"הארץ" קרא לאחרונה נח שמיר, פיסיקאי-אטום ישראלי בכיר, תיגר על התזה הביביסטית שהגרעין האיראני הוא איום קיומי על ישראל. לטענתו, תוכנית הגרעין האיראנית אינה מכוונת דווקא נגד ישראל ולדעתו אין לאיראן כוונות לתקוף את ישראל בנשק גרעיני. לישראל, אומר שמיר, יש כ-200 ראשי נפץ גרעיניים שהם יותר מהרתעה מספקת. שמיר מצטרף בכך למומחים אחרים שרואים במרכזיות
החברה הישראלית מתלבטת, לכאורה, בין שתי אפשרויות עיצוב עצמי סותרות. כוונתי לדילמה 'יהודית או דמוקרטית'. לכל הכרעה, כך נדמה, יש מחיר גבוה, ולכן אי-החלטה מצטיירת כאפשרות החכמה ביותר. בפועל, הדילמה מזויפת – היא רק נראית כאילו עדיין לא הוכרעה. ההכרעה נעשתה כבר מזמן, עוד בתקופת המנדט הבריטי, עם בינוי המוסדות המבודלים ל"מדינה שבדרך". ה"עם היהודי בארץ-ישראל" הוקם בתבנית אקסקלוסיבית ואיתו, מתוך ההבדלה וההדרה, נוצר הסכסוך
ליאו פניץ' בן ה-75, נפטר בשבוע שעבר בטורונטו, לאחר שנדבק בקורונה בבית החולים שם אושפז לטיפול בסרטן הדם. פניץ' היה עורך השנתון הסוציאליסטי החשוב "סושיאליסט רג'יסטר" במשך 35 שנים. אישית היה חברי הקרוב במשך 52 שנה. הכרנו כסטודנטים ב-1968 בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE). דיברתי אתו גם כשהיה על ערש מותו בבית החולים. הוא חסר לי מאוד. כך כתב עליו השבוע סטפן מהר, תלמידו
