כתבות מאת: אבישי ארליך

נשיאותו של ג'ו ביידן בארה"ב נראית משותקת יותר ויותר. בגלל השוויון בסנאט בין דמוקרטים ורפובליקנים ,הרוב הדחוק של הדמוקרטים בבית הנבחרים והאופוזיציה ה"פרוגרסיבית" בתוך מפלגתו, יכולתו של ביידן לקדם חקיקה משמעותית נראית כמעט סיזיפית. שיתוק זה מעורר קשיים בתפקוד שוטף של הממשל (הרחבת תקרת החוב רק לזמן קצוב); בביצוע רפורמות במוסדות השלטון (הכישלון בקונגרס של הצעת הרפורמה במשטרה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד); בבלימת חקיקה ריאקציונית

לא אחת קורה שאינטלקטואלים שהיו פעם "בשמאל" הופכים את עורם במצבי לחץ, כאשר חרדותיהם העמוקות מציפות אותם. אז הם מגלים, לפתע, עמדות ימין קיצוניות ואנטי-הומניות. אני נזכר, למשל, בגבריאל מוקד שבינואר 1991, שכשהחלו טילי סקאד מעיראק ליפול על ישראל, יצא בקריאה "Nuke Baghdad". אצל הפרופ' בדימוס בני מוריס, מי שעסק בהיסטוריה של הנכבה ובגירוש ההמוני של 1948, "המרת" הדעת אינה חדשה והתרחשה עוד במהלך האינתיפאדה

ישראל חושבת את עצמה למעצמה, אך תלויה לחלוטין בארצות-הברית. אחרי הפעולה ביוני נגד חמאס בעזה מיהר גנץ לארה"ב, כדי לשנורר מענק מיוחד של מיליארד דולר להשלמת מלאי טילי טמיר שאזלו לכיפות הברזל של המעצמה האזורית. חשוב להבין שחילוף ההנהגה בישראל לא היה רק פרי תהליך פנימי אלא נבע גם מאילוץ חיצוני. משנבחר ביידן נחרץ גורלו של ביבי, שהפך עצמו אויב הדמוקרטים. הנשיא החדש לא נתן

בקפריסין מרימה הקורונה את ראשה שוב. האי, שכלכלתו מבוססת ברובה על תיירות, נאלץ להתמודד עם צמצום ניכר במספר הנכנסים אליו. הקיץ הלוהט והמהביל של קפריסין חם השנה עוד יותר נוכח הודעתה של תורכיה (20.7) בדבר פתיחתה (סיפוחה) של "העיר האסורה" וארושה למדינה התורכית של צפון קפריסין. זה צעד חד-צדדי נוסף של נשיא תורכיה רג'פ טאיפ ארדואן בדרך לחלוקת האי לשתי מדינות. וארושה היא פרבר קייט