מרמת טראמפ לגבעת ביידן: לא ברית אסטרטגית אלא תלות במעצמה זרה

הכרזת ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות ארה"ב בשבת שעברה גררה אחריה שורה ארוכה של ברכות מכל צדיה של קשת המפלגות הציוניות: מבנימין נתניהו (באיחור אופנתי של 12 שעות), דרך נפתלי בנט ויאיר לפיד ועד לניצן הורוביץ. מפליא, הצעד לא הפתיע, שכן כל אלה נטשו את ה"לוזר", השונא מפסידנים, ונרתמו לעגלת ה"ווינר".

המהפך הביידני הזכיר סצנה מתוך סרטו של אפרים קישון, "סלאח שבתי" (1964). גיבור הסרט (בגילומו של חיים טופול), כמוהו כשאר תושבי המעברה המזרחים, עובד בייעור ("עבודות דחק", על פי מינוח של אותה תקופה) תחת השגחתו של חבר הקיבוץ זיגי (אריק איינשטיין). לפתע מגיע לחלקה פקיד מעונב של הקק"ל. הפקיד מציב במקום שלט עם שמות תורמי היער האמריקאים. אבל ברגע שנוטשים התורמים את המקום, זורק זיגי, לקול מחאותיו של שבתי, את השלט ומציב במקומו שלט חדש, עם שמותיהם של תורמים אחרים שזה עתה באו.

"טוב לישראל" או "רע לישראל"

ביידן טרם סיים את הנאום הקצר שנשא בעקבות הכרזת ניצחונו ברשתות התקשורת האמריקאיות, וכבר החל בישראל הרחוקה הדיון התקשורתי הריקני בשאלה: "האם ביידן טוב לישראל?". איש לא דן, כמובן, במה בדיוק "טוב לישראל". לכל המשתתפים בדיונים מסוג זה ברור שתמיכה בכיבוש, בממשלת ישראל (לא חשוב איזו – כל ממשלה), בהתעצמות הצבאית עד אין קץ ובאספקת כל סוגי כלי הנשק ובכל מחיר, כמו גם תמיכה בכל גחמה ממלכתית מקומית ורתימת ישראל לאסטרטגיה הגלובלית האמריקאית – טובים לישראל.

פרשנים, פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי עסקים, דיפלומטים בדימוס – לכולם יש דעה בנושא "אם ברק אובמה היה טוב לישראל", או "האם טראמפ היה טוב לישראל" או "האם ביידן יהיה טוב לישראל". לרוב, כולם מרגיעים – כל נשיא אמריקאי, דמוקרטי או רפובליקאי, הוא "טוב לישראל".

אפשר, כמובן, להיסחף לגמרי בניסוחים, כפי שעשה עורך "ישראל היום", בועז ביסמוט ביום שני האחרון: "עבור טראמפ, ישראל וארה"ב הן חלק מאותה משפחה. החום שלו היה במובן הכי בסיסי, גם כאשר לחצו עליו לא להעביר את השגרירות ואת כל שאר הדברים שעשה למעננו, אף שלא היה חייב. מבחינתו, ישראל היא יותר מבעלת ברית; השיקולים הקלאסיים לא רלוונטיים לגביה". אפשר להבין את ביסמוט, כמובן. הוא עורכו של הביביתון שבבעלות משפחת אדלסון האמריקאית, אשר תרמה רבע מיליארד דולר (!) לקמפיין של טראמפ. זו הייתה התרומה הגדולה ביותר שקיבל הנשיא שהובס – גדולה אפילו יותר מהסכום שהשקיעה משפחת אדלסון ב"ישראל היום" מאז הקמתו ב-2007.

"הייתה לי הזכות לראיין אותו שלוש פעמים בחדר הסגלגל. אני עדיין נרגש מכך שדיברתי עם נשיא ארה"ב על תהליך הגיור של הבת שלו. היו שחזו שעוד נתגעגע לאובמה, אבל מעולם לא ישב בבית הלבן נשיא עם אהבה כל כך גדולה, חמה ואנרגטית ליהודים ולמדינת ישראל", הפליג ביסמוט בשבחו של טראמפ בטור שפרסם השבוע.

על יחסים אישיים ואינטרסים

לזהר פלטי, ראש האגף הביטחוני–מדיני במשרד הביטחון, ראייה מפוכחת יותר על יחסי ארה"ב-ישראל שלאחר הבחירות שם. פלטי, מבכירי המוסד לשעבר ומי שאמון על הדיאלוג האסטרטגי בין המדינות, העניק לראשונה ריאיון עיתונאי ("ידיעות אחרונות", 6.11). בראיון הצהיר: "היתרון האיכותי של ישראל יישמר עוד עשרות שנים". קרי: נרקמות עסקות צבאיות שימשכנו את כלכלת ישראל ועתיד הרווחה שלה לחצי המאה הקרובה.

עוד הרגיע פלטי, המעורב היטב בעסקות אלה: "מערכת היחסים שלנו עם ארה"ב היא לא עניין פרסונלי. אמנם יחסים בין הפנטגון למשרד הביטחון ויחסים בין הרמטכ"לים הם חשובים – אבל זו רק התוספת. העיקר הם האינטרסים הבסיסיים המשותפים". האינטרסים אכן משותפים, אבל אין לשכוח שהיחסים אינם בדיוק יחסים שוויוניים – אלא קשר בין מדינת חסות קטנה לבין המעצמה האימפריאליסטית הגדולה בעולם.