שוויון אזרחי אינו מספיק: הבעיה בעקרונות היסוד של מפלגת "כל אזרחיה"

בימים האחרונים קיבלו פעילי שלום ברחבי הארץ הזמנות להצטרף למפלגה חדשה בשם "כל אזרחיה". מצבו של השמאל הציוני אכן עגום. מפלגת העבודה, לפי הסקרים האחרונים, צוללת עמוק אל מתחת לאחוז החסימה. מרצ, חסרת היו"ר, כבר נפלטה מהכנסת אך שרידיה עוד חולמים לשוב. בחלל שנפער במקום בו ניצב פעם השמאל הציוני, מתבססות מפלגות מרכז. אך אלה מפלגות של סטגנציה רעיונית וסנסציה פוליטית, חסרות מעש ורוויות מילים חלולות בדבר אחדות והסכמה. בראש סדר היום הציבורי שלהן הציבו את "איחוי הקרע בעם", הלוא הוא השסע שנפער בחברה הישראלית כתוצאה מההפיכה המשפטית שמקדמת ממשלת הימין. מפלגות המרכז דוחות פתרונות אמיתיים למשבר הפוליטי: שיתוף פעולה עם המפלגות המייצגות את האזרחים הערבים בישראל, ומאבק לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל.

על רקע זה קם באחרונה טוען חדש-ישן לכתר. הסופר ואיש הציבור אברהם (אברום) בורג, לשעבר יו"ר הסוכנות היהודית ויו"ר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, הוא העומד מאחורי "כל אזרחיה". לפני כחודשיים נערך כנס ההשקה של המפלגה ב"אברהם הוסטל" בת"א, ובאחרונה פרסמה "כל אזרחיה" את חמשת עקרונותיה המנחים: שוויון לאומי והכרה בישראל, מהנהר ועד לים, כבית הלאומי של העם היהודי; צדק חלוקתי; חוקה אזרחית וחיסול האפליה; הפרדת דת ממדינה וחילון של המרחב הציבורי; ושותפות אזרחית בין שני העמים.

בורג, איש המילים הרמות, הקים מעין יצור כלאיים שנראה כמו מרצ ונשמע כמו פרויקט "ארץ לכולם", בעודו מנסה לתפוס את מקומה של חד"ש. אך בניגוד לחד"ש, הדגש בפלטפורמה החדשה הוא אזרחי-ליברלי, ואין בה כל התייחסות לאופי הקפיטליסטי והקולוניאלי של הכיבוש הישראלי ולכך שסיום הכיבוש פירושו – פירוק ההתנחלויות.  "כל אזרחיה" איננה יוזמה יחידה מסוגה. על רקע מחאת בלפור (2021) קמו מיזמים פוליטיים בעלי אופי אזרחי, כמו המפלגה "הדמוקרטית" של ברק כהן וחנאן אלסאנע שעוררה התלהבות ודעכה.

הקמת מפלגה חדשה הוא עסק מורכב. חוקרי מדע המדינה מתחבטים רבות בשאלת התנאים להקמת מפלגות חדשות ולהצלחתן. לבד ממשאבים, יכולת ארגון, התלהבות פוליטית ומנהיגים כריזמטיים, דרוש חלל פוליטי להיכנס לתוכו. במרחב הפוליטי שמשמאל ליש עתיד ישנן אמנם מפלגת העבודה הדועכת ומרצ הגוועת, אך גם חד"ש השומרת על כוחה וחיוניותה כבית של השמאל העקבי.  בעשור האחרון נהרו מצביעי מרצ והעבודה לשעבר ליש עתיד של לפיד ולמחנה הממלכתי של גנץ, סער ומתן כהנא. האם ינהרו למפלגה החדשה, ויסתכנו בכך בבזבוז קולות שיכריע את הכף לטובת הימין?

עמוד הפייסבוק של "כל אזרחיה" מלא בצילומי הפגנות, כראיה לאופי המחאתי של המפלגה, שמספר חבריה ושתוכניותיה לעתיד אינם ברורים. לדוגמא, מה המצע הכלכלי של "כל אזרחיה"? ניכר כי הנושא החשוב הזה, הכולל למשל את הזינוק ביוקר המחיה, אינו מצוי בראש סדר היום של המפלגה החדשה. עיקרון הצדק החלוקתי המופיע במצעה אינו מספיק.

צדק חלוקתי עשוי להיות מאמץ סמלי ומינימלי לתיקון עוולות הקפיטליזם. כדי להתמודד עם שורש הניצול ואי-השוויון, יש לשנות את יחסי הייצור עצמם ולא ניתן להסתפק בחלוקה "הוגנת" של התוצר. נאמנים לאידיאולוגיה הניאו-ליברלית, אימצו מנהיגי "הדרך השלישית" בסוף המאה העשרים (דוגמת טוני בלייר בבריטניה) מדיניות כלכלית המטיבה עם החזקים ביותר, בצד מדיניות אזרחית שנחשבה "שמאלית" – מה שמכנים היום כמה מהחוקרים "ניאו ליברליזם שמאלי". זרם זה משלב מדיניות כלכלית קפיטליסטית מרחיבת פערים בצד קידמה חברתית המתמצה בזכויות מיעוטים ונשים. האם לשם חותרת "כל אזרחיה"?

במשך שנים רבות מדי, פעילי ארגונים כמו שלום עכשיו, שעשו למען סיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, זנחו את מאבקי העובדים ודחקו את הסוגיות המעמדיות לקרן זווית. אך המפתח להבנת הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים נמצא בחשיפת חשיבותו הכלכלית עבור הבורגנות הישראלית. בהקשר זה, חשוב לציין את תרומתם של חוקרים כלב גרינברג ואפרים דוידי להבנת הקשר בין הקפיטליזם הישראלי לכיבוש. מכל מקום, תהיה זו טעות לשוב לפרויקט השלום הציוני הניאו-ליברלי של שנות התשעים, אשר בא לסופו בהכרזתו הידועה לשמצה של אהוד ברק בשנת 2000.

אינני מבקש להוציא את הרוח ממפרשיה של "כל אזרחיה" ממש ביציאתה לדרך. מסגרות דמוקרטיות משותפות ליהודים וערבים נחוצות מאוד. אך אין צורך להמציא את הגלגל – יש לחזק מסגרות קיימות לפני שמקימים חדשות. חיוני שאנשי שמאל הדוגלים בשותפות יהודית-ערבית יעשו צעד נוסף וירחיבו את שורותיה של חד"ש, המשלבת בין המאבק בכיבוש למאבקי העובדים בני שני העמים.

זוהר אלון