"משולש העצבות" לא הולך עד הסוף, אך הולך רחוק מספיק

    סרטו האחרון של הבימאי השבדי רובן אוסטלונד "משולש העצבות" יצא לאקרנים בספטמבר האחרון, וזכה בהצלחה מסחרית וביקורתית בשל תכניו הבוטים והמפתיעים.  שופטי פסטיבל הסרטים בקאן החליטו להעניק לו את פרס דקל הזהב לסרט הטוב ביותר לשנת 2022.

    לסרט שלוש מערכות, והוא עוקב (בתדירות משתנה) אחר יאיא (שארלבי דין, אשר הלכה לעולמה זמן קצר לפני צאת הסרט לאקרנים) וקארל (האריס דיקנסון), צעירה וצעיר העוסקים בדוגמנות. את השניים ניתן לתאר בימינו כ"משפיענים" – אינדיבידואלים אשר צברו עוקבים רבים ברשתות החברתיות ומשתמשים בכך בעיקר לפרסום מותגים. במסגרת עבודתם, מתחככים יאיא וקארל בחיי עושר ופאר. במערכה הראשונה הם נראים בארוחת ערב יוקרתית, בה מציג אותם הסרט כזוג מרוחק וחומרני, החותר לקירבה אך חסר באופן בוטה את הכלים לכך. במערכה השנייה, נראה הזוג על שיט תענוגות יוקרתי אליו הוזמנו.

    מסוף המערכה השנייה ועד תום השלישית מציג הסרט את עיקר התרחשותו העלילתית: ארוחת הערב היוקרתית המוגשת על הספינה בזמן סערה משתבשת כאשר האורחים העשירים נפגעים מאוכל מקולקל שהוגש, ובמקביל צוות האנייה מאבד את השליטה עליה לאחר מתקפת פיראטים. במערכה השלישית נטרפת הספינה ויאיא וקארל, יחד עם כמה מאורחי הספינה וצוותה, מוצאים עצמם באי בודד. בחלק זה של הסרט, שהוא כמחציתו, מוצג מעין היפוך מעמדי: רק לאביגיל (דולי דה לאון), אחת מעובדות הניקיון בספינה ומהגרת ממדינה מזרח אסייתית,  היידע להישרדות במצב אליו נקלעה הקבוצה, והיא מתבלטת כמנהיגה.

כבר אי אפשר לבכות יותר – אז צוחקים

    הסרט מותח ביקורת נוקבת על הניתוק והניוון של בעלי ההון בחברה המערבית. בכך הוא עורר דיון ביקורתי סביב ניסיונו לתקל נושאים מעמדיים מחד גיסא, ולבטא מסר אמנותי ייחודי מאידך גיסא. אחת הסצנות החזקות בסרט מציגה אורחת עשירה, המשתכשכת בג'קוזי וכוס שמפניה בידה, קוראת לאחת מעובדות הסיפון ומבקשת ממנה להצטרף אליה לטבילה. לאחר שהעובדת מסבירה לה בנימוס כי הדבר אינו אפשרי, מצווה האורחת על מנהלת הצוות (ויקי ברלין) להורות לכל עובדי הסיפון ללא יוצא מהכלל להיכנס לים בעזרת מגלשה ולשחות זמן קצר. מנהלת הצוות, שדקות ספורות קודם לכן נראית מדגישה בפני כל העובדים כי עליהם לקבל כל בקשה מצד האורחים, נאלצת להיעתר.

    כל עובדי המטבח, עובדות הניקיון, המלצריות ועובדי

המנוע עוזבים אפוא את עבודתם לפרק זמן קצר ונכנסים לשחות בים במשך שניות בודדות. הגחמה המגוחכת של האורחת מובילה לתהלוכת עובדים אבסורדית לעבר המגלשה, ובהמשך גורמת לקלקול האוכל המוגש באותו ערב, ובכך לכאוס המוחלט האוחז בספינה.

    לפרקים מצהיר הסרט באופן מודגש את כוונתו לעורר שאלות סביב מתח מעמדי. בזמן התפרקות המרקם החברתי בספינה בליל הסערה, נראה הקברניט (וודי הרלסטון), שהוא האמריקאי היחיד על הסיפון, משתכר בחדרו יחד עם אחד האורחים. בשעת משבר זו, מוצא הקברניט לנכון לשדר מסרים מרקסיסטיים במערכת הכריזה, ומוכיח את האורחים העשירים על שחיתותם. כל זאת בעת שהאורחים מתמודדים בחדריהם עם קלקול קיבה, וכאשר תנועת המצלמה נעה מצד לצד בחצי מעגל ומדמה ספינה מתנדנדת.

החזרה לקפיטליזם כהידרדרות לברבריות

    אך למרות הביקורת על ההון נותר הסרט שבוי במוסכמות ליברליות. ג'ק טיי ווילסון, כתב העיתון "סוציאליסט אפיל" הבריטי, היטיב לתאר את כשליו (24.11) בנושא זה: "הסרט מפנה את חיציו כלפי העשירים ביותר. אך שעה שהערך הקומי שלו מתרגם לכתב אישום חריף נגד הפילוג המעמדי בקפיטליזם, תפיסת עולמו הליברלית כלל אינה מציעה פתרונות".

    ווילסון מצביע על המערכה השלישית של הסרט כחלשה ביותר בו.  אביגיל, שהייתה למנהיגת הניצולים מנצלת את מעמדה החדש כדי לקבוע באופן בלעדי את חלוקת המשאבים. היא גם מנצלת מינית את קרל בתמורה למזון וללינה במיטה היחידה שברשות הקבוצה. בכך,  נכשל הסרט, הנופל לקלישאה ליברלית: כאשר יתפוס מעמד הפועלים את השלטון, הוא ישתמש מיד בכוחו כדי לנקום בבורגנות באותו אופן שבו התאכזרה אליו. ואכן, סיומו של הסרט תומך בטענתו של ווילסון: אביגיל ויאיא מגלות כי האי עליו נטרפה הספינה הוא אתר נופש יוקרתי, ובאפשרותן להיחלץ. או אז מנצלת אביגיל את ההזדמנות כדי לרצוח את יאיא ולהישאר במטריארכיה שיצרה.

    טענתו של ווילסון בהחלט קולעת למגבלותיו של הסרט בכל הנוגע לביקורת רדיקלית. עם זאת נשאלת השאלה האם זו כוונתו של הבימאי אוסטלונד? כמדיום חזותי, קולנוע מיטיב לבטא את מסריו לאו דווקא כנאום דידקטי, אלא כרצף של דימויים הנקלטים אצל כל צופה באופן אחר. וכן חציו הראשון של הסרט עושה שימוש בשלל כלים חזותיים כדי להציג את הברבריות והניוון של ההון.

    להבדיל, המערכה השלישית דווקא משרה על הצופה שלווה, לה הוא זקוק כאוויר לנשימה לאחר הזוועות שנראו מעט קודם על הסיפון. עובדה זו היא אמירה חזקה שייתכן וחמקה מווילסון. למרות ששלטונה של אביגיל נוקשה, הוא עובד, ורוב הזמן גם צודק. בנוסף, חברי הקבוצה מצליחים להשיב לעצמם את שפיותם ואף להשיג הרמוניה יחסית רק החל בנקודה בה עזבו את ספינת היוקרה. רק כאשר מבינה אביגיל כי היא נדונה לחזור לחייה המתסכלים בחברה הקפיטליסטית, היא עצמה מידרדרת לברבריות ורוצחת את יאיא.

    לכן, גם אם הסרט אינו מצליח "ללכת עד הסוף" ולתאר מהפכה מוצלחת וצודקת, הוא מיטיב להשתמש בכלים העומדים לרשותו כדי לשרטט את החולי שבקפיטליזם. הוא אכן חושף את חוסר הצדק בחברה המערבית כמצב בלתי הפיך, אך בניגוד לביקורת עליו, מצביע גם על פרצות אחדות במערכת, אותה הוא מציג בעקביות כרקובה ובלתי שוויונית.