התשובה למשבר במערכת החינוך: סוציאליזם מתחיל בכיתה

נחשפתי לראשונה לרעיון הסוציאליסטי בהיותי נער בן 15, כתלמיד בית ספר הפעיל בתנועת הנוער העובד והלומד. מאז מעסיקה אותי השאלה: כיצד ניתן לכונן במדינת ישראל, מדינה כה ניאו-ליברלית, שהחברה בה משוסעת עד דם, חברה סוציאליסטית? או לפחות להתחיל להתקדם בכיוון  לחברה כזו?

התגלגלו הדברים כך, שלפני יותר משנה השתלבתי שוב במערכת החינוך הפורמלית – הפעם מהצד של צוותי ההוראה. אני עסוק מדי יום בליווי תלמידים בכיתות א׳-ו׳. עוד מימיי בתנועת הנוער עסקתי בחינוך. אך אפילו לא דמיינתי כי המשימה במערכת עצמה תהיה כה קשה. מציאות שעד אז רק שמעתי עליה, סטרה בפרצופי בידה הקשה.

דובר כבר רבות בבעיותיה של מערכת החינוך בישראל. הכל נכון: אין מספיק מורים. אין מספיק אנשים שרוצים להיות מורים. לילדים בעלי זכאות מפורשת לסייעת צמודה אין סייעת – למה? הרי הם קיבלו זכאות משום שהם זקוקים לה. אבל אין. אין נשים וגברים המוכנים לעבוד כסייעים. למה? השכר מחפיר.

העבודה כסייע דורשת להיות צמוד לילד במשך יום שלם, להיות ערני וזמין לכל בעיה שתעלה, לטפל בו, לדאוג לו, לעמוד בקשר עם הוריו – ולעשות כל זאת תוך אהבה אמיתית לילד. הדבר אינו אפשרי כשמצפה לסייעת שכר מינימום – במקרה הטוב. מורה אחת מול שלושים ילדים. ילד אחד מאבד את הריכוז, והנה הכיתה כולה מתפרקת בעקבותיו. אי אפשר לצפות ממורה לעשות בחירה בלתי אפשרית שכזו – לתת מענה אישי לתלמיד מצד אחד, ולהמשיך לדאוג לכיתה שלמה מצד שני. הדברים הללו לא יכולים להיעשות במקביל.

תפקידי בבית הספר הוא לעזור במשימה קשה זו: למורות ולסייעות, למנהל ולסגן, ליועצות – אבל בבסיסו של דבר, כמובן, לתלמידים. יש קלישאות נכונות, אחת מהן היא האמירה כי ״כל אדם (או ילד) הוא עולם ומלואו״. אני עובד עם תלמידים שלהם בעיות של קשב ושל אלימות בלתי פוסקת שברובה נובעת מתסכול, לעתים קרובות כתוצאה מהמצב המשפחתי או הכלכלי בבית. אני פוגש תלמידים עם בעיות לימוד קשות יותר או פחות, עם תסמינים ברורים של בעיות רגשיות ונפשיות. אני מנסה לעזור לכל ילד, אבל יודע שלבד לא אוכל להגיע לכולם.

כך אני חוזר לשאלה שמעסיקה אותי מאז גיל 15 – על בניית הסוציאליזם. קשה עד מאוד לכונן חברה סוציאליסטית כשזה מצבה של מערכת החינוך. ילדים אינם מקבלים את מלוא תשומת הלב שהם זקוקים לה. לצוות החינוכי אין פנאי לעסוק בדברים משמעותיים שהם מעבר לכיבוי שריפות: דברים כמו איך לעבוד בצוות ולטפח חברות, איך לכבד כל אדם, איך לחנך לשוויון, לשותפות וקהילתיות. כל אלה חומקים לנו בין האצבעות. ילד שגדל ללא חינוך לכבוד ולחברות יהפוך נער, ואחר כך מבוגר, אשר לוקה בכל הערכים הכה אנושיים הללו, שהם הערכים הבסיסיים של חברה סוציאליסטית.

״הילדים הם העתיד שלנו״ – עוד קלישאה מעצבנת אך נכונה מאין כמוה. אנחנו יכולים להמשיך להתפלסף ולהתפלמס על חזון סוציאליסטי בארץ הרעועה הזאת. אך היום ברור לי יותר מתמיד – המשבר במערכת החינוך הוא מכשול חמור בפני שינוי חברתי.

זה נכון במיוחד בימים הצפויים לנו, כאשר גורמים כה קיצוניים, כה ימניים וכה ניאו-ליברליים אוחזים במושכות החינוך, שמצבה קשה ממילא. ברור לי שדווקא עכשיו אסור להזניח את החינוך. אנחנו זקוקים לעוד אנשי ונשות חינוך סוציאליסטים – זה צו השעה. רוצים חברה מתוקנת, שוויונית וסוציאליסטית? די לפוסטים בפייסבוק. עיזבו את המקלדת ומחו את הדמעות שממשיכות לזלוג מאז תוצאות הבחירות. היכנסו למערכת החינוך, לבתי הספר ולכיתות הלימוד. הדרך לשינוי חברתי עוברת גם כאן.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/118468