השביתה הסתיימה והממשלה מרוצה אך ההסכם הקיבוצי החדש גרם לנזקים למורים ולתלמידים

שנת הלימודים נפתחה באחד בספטמבר לאחר מאבק קשה ומתוקשר לשיפור תנאי העסקתם של עובדי ועובדות ההוראה. בסיום משא ומתן מפרך, הגיעו הסתדרות המורים ומשרד האוצר לעמק השווה, וניסחו הסכם קיבוצי חדש אשר צפוי להיחתם בהמשך השנה. ההסכמות הסירו את איום השביתה מצד הסתדרות המורים, והביאו לסיומה של סאגה ארוכה ומבזה, במהלכה לא מצאה מדינת ישראל לנכון לחתום על חוזה העסקה מכבד המטיב עם מחנכי ילדיה.

במשך שנים התחמקה המדינה מחתימה על הסכם שכר חדש עם הסתדרות המורים. שלוש שנים לאחר פקיעת תוקף ההסכם הקודם, יזכו עובדי ההוראה סוף סוף בהסכם שכר חדש. יפה בן דוד התעקשה להביא את הצדדים לחתימה עליו למרות ניסיונות משרד האוצר לגרור את רגליו. כעת, לאחר  שהאבק שקע, ניתן לומר כי הנחישות שהפגינו הסתדרות המורים ובן דוד הוכיחה את עצמה.

הישג ראוי לשמו או ויתור הרסני?

    ההסכם צפוי להעלות באופן משמעותי את שכר עובדי ההוראה החדשים. בנוסף, מבטיח ההסכם תוספת של 1,100 ש"ח לפחות למורים הוותיקים. תוספת זו הייתה אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בין משרד האוצר להסתדרות המורים, והסכום שנקבע בהסכם גבוה בהרבה מזה שהציע משרד האוצר לאורך מרבית הדיונים. אולם את ההישגים היפים של הסתדרות המורים חיוני לקחת בעירבון מוגבל. בהסתכלות רחבה יותר על ההסכם, הוא בלתי מספק מבחינת השכר ועלול להזיק לציבור המורים בטווח הרחוק.

דרישת הדגל של הסתדרות המורים לאורך המשא ומתן הייתה הבטחת שכר בגובה עשרת אלפים שקלים לפחות עבור מורה מתחיל. בסופו של דבר, יזכו מורים מתחילים לשכר התחלתי של 9,000 ש"ח בלבד – סכום נמוך אף מזה שנקב משרד החינוך בהצעת הפשרה בין הצדדים (9,500). לאחר שלוש שנים של קיפאון בשכר, ומבלי שההסכם מבטיח למורים פיצוי  על התקופה המדוברת, התנאים הנוכחיים אינם מספיקים. על אחת כמה וכמה אם תוספת השכר תבוצע בפעימות. וזו רק ההתחלה – מתברר כי משרד האוצר קיבל את מבוקשו גם בסעיפים אחרים.

האוצר הרוויח וה"טאלנטים" שוב נפגעים

בעוד שנושא תוספת השכר שנוי במחלוקת, הפתח שפער ההסכם לפגיעה בזכויות העובדים הוא חד-משמעי. ההסתדרות נכנעה, לפחות באופן חלקי, לדרישות העשויות לפגוע בביטחון התעסוקתי של המורות והמורים. כך למשל מאריך ההסכם בשנה את התקופה בה נאלץ עובד הוראה להמתין לקבלת קביעות. משמעות הדבר היא הארכת התקופה בה יהיו עובדי הוראה חדשים חשופים לפיטורים או לפגיעה בהיקף משרתם. הסעיף מעניש אותם מורים חדשים, עליהם הרעיף משרד האוצר שבחים בניסיון שפל לחצוץ בינם לבין המורים הוותיקים, ולהפעיל לחץ ציבורי על הסתדרות המורים כדי לכפות עליה ויתורים.

נסיגה נוספת של ההסתדרות חבויה בסעיף שמרבית פרטיו נותרו סתומים, והוצג בהודעות לתקשורת אך ורק כ"ייעול תהליכי הפיטורים". הדרישה להקל על תהליך הפיטורים הפדגוגיים הייתה אחד מיעדי משרד האוצר במסגרת המשא ומתן. זאת, במערכת חינוך המדווחת חדשות לבקרים על נטישה המונית של עובדים ועל מחסור מוצהר באלפי מורים. עדיין לא ברור מה היקף הוויתור שנקטה הסתדרות המורים בעניין זה, אולם מדובר בצעד חמור ביותר. פיטורים פדגוגיים הם תהליך בעל השלכות חריפות:  כאשר הם ננקטים, המורה שפוטר לא יוכל לחזור לעבוד בהוראה או בתחום חינוכי אחר, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות להחזרתו. כלומר, פיטורים פדגוגיים הם הלכה למעשה גזר דין מוות עבור קריירה של עובד הוראה. החלטת הסתדרות המורים לוותר בעניין כה דרמטי היא חסרת אחריות ואף הרת אסון.

העסקה תחת חוזה אישי – בכייה לדורות

אך ויתורה החמור ביותר של הסתדרות המורים בהסכם הקיבוצי החדש הגיע בדמות סעיף אשר מאפשר קליטת עובדי הוראה בחוזה העסקה אישי. בעוד שאישור הארכת תקופת ההמתנה לקביעות ו-"ייעול תהליכי הפיטורים" הם נסיגה מתונה יחסית, מהווה סעיף זה פריצה של ממש בכוחה של העבודה המאורגנת ובכוח המשא ומתן הקיבוצי, והכל בהסכמת הסתדרות המורים.

מאז שפתחו עובדות ועובדי ההוראה במאבק, סימן משרד האוצר שני יעדים אסטרטגיים: פגיעה בימי החופשה של המורים ("התאמת ימי החופשה" בלשונם) והעסקת מורים בחוזים אישיים. בנוגע לחופשות – השכילה הסתדרות המורים למתוח קו ולא להתפשר. אולם דווקא בנושא החשוב והבוער ביותר – העסקה ישירה ורציפה, בחרה בוויתור שעלול להיזכר כבכייה לדורות.

הסתדרות המורים הכחישה תחילה את הסכמתה לסעיף הדרקוני, ונראה כי פעלה להמתיק מעט את רוע הגזרה. במהלך המשא ומתן דרשה כי החוזים האישיים יחולו רק על  עובדים שאינם מועסקים כמורים בפועל. אולם חרף מאמציה, נדמה כי ניגשה בחצי פה דווקא למאבק הכי משמעותי לעתיד העבודה המאורגנת במקצוע ההוראה.

ההסתדרות נכשלה במבחן זכויות העובדים

מעבר לפגיעה בזכויות העובדים, בביטחון התעסוקתי, בכוח העמידה הקיבוצי ובעבודה המאורגנת עקב הסעיפים הנ"ל, הם גם פוגעים באופן חמור ביכולתם של המורים לבצע את עבודתם נכונה. עבודת החינוך כוללת במהותה שיח פתוח, דיונים מורכבים וחשיבה ביקורתית. על מנת להבטיח מרכיבים אלה, יש להעניק למורים חופש ביטוי במסגרת עבודתם בכיתה. אך גם במידה שהחופש ניתן למורים, הוא מרוקן מתוכנו שעה שאינו מגובה בביטחון תעסוקתי עבור עובדי ההוראה.

"זו הדרך" הצביע לא פעם על מדיניות סתימת הפיות בה נוקט משרד החינוך, במיוחד ביחסו כלפי מורים ערבים. כעת, מבטיח ההסכם החדש כי סתימת הפיות תגובה גם בחרב פיטורים. זו תונח על צווארם של מורים אשר יבקשו לנהל שיח ביקורתי, והתוצאה תהיה – הרתעת מורים מכל ניסיון לקיים דיון בעל ערך בכיתותיהם. זו לא טעות, זו מדיניות. הרי בדיוק למציאות הזו מנווט משרד האוצר. הוא שואף לייצר מורים מוחלשים, מפוחדים, אשר יחשבו פעמיים לפני שישמיעו את קולם. הסתדרות המורים הגישה לאוצר את התנאים לכך על מגש כסף.

 יומיים לפני השגת ההסכמות בין הסתדרות המורים למשרד האוצר, ובעקבות הפרסומים בנוגע להבנות המתגבשות בנושא החוזים האישיים, פנתה סיעת חד"ש בהסתדרות המורים ליפה בן דוד בדרישה, כי תבלום את המהלך בכל מחיר. הפנייה נחתמה באמירה: "בשעה היסטורית זו עבור ציבור המורים, הוטלה עליך האחריות לעמוד אל מול ניסיונות הפילוג ההרסניים שמבקש משרד האוצר לזרוע במערכת החינוך – יצירת מעמדות שונים בחדרי המורים, וחיסול הסולידריות והקולגיאליות בין צוותי ההוראה. אנו מחזקים את ידיך אל מול ניסיונות אלה, ומקווים כי תדחי אותם על הסף". למרבה הצער, במבחן הזה נכשלה בן דוד.

לנזקים הישירים שיגרום ההסכם החדש יצטרפו נזקים עקיפים. ההסכם כולל סעיפים בנושא "בונוסים למורים מצטיינים". לפי ההסכם, חלוקת תוספות אלה נתונה לשיקול דעתם הבלעדי של המנהלים. כך, צפוי התגמול המובטח להגביר את אווירת החנפנות והצייתנות במערכת. המורים ייאלצו להלך יום-יום על קליפות ביצים על מנת שלא לפגוע בסיכוייהם לזכות בבונוס. וחמור מכך, אל חדרי המורים תחדור אווירה תחרותית ורעילה.

פתגם ידוע גורס כי דרוש כפר שלם לגדל ילד. החינוך אינו פרויקט יחידני, ועבודת צוות  היא  הכרחית  על  מנת  לספקו באופן ראוי לתלמידי ישראל. קשה לדמיין זאת במציאות בה המורים ילחמו זה בזו על מנת לזכות בתוספות לשכרם הבלתי מספק. למעשה, ההסכם החדש מעודד את המורים להעדיף אינטרס אישי על פני קולגיאליות ומחשבה על לימוד איכותי יותר. גם כאן, המורים החדשים יהיו אלה שייפגעו – הרי איזו סיבה תהיה למורים ותיקים ומנוסים לתרום מניסיונם על מנת לקדמם? אך הנפגעים הראשונים יהיו בהחלט התלמידים, שייאלצו ללמוד באווירה עוינת.

בובות על חוט בידי משרד האוצר

בהקשר זה ראוי להזכיר לגנאי את התפקיד הריאקציוני שמילאה הנהגת ההורים הארצית לאורך המאבק כולו. מירום שיף, יו"ר ההנהגה, עמד בלא בושה לימינם של שר האוצר אביגדור ליברמן ונשיא התאחדות התעשיינים רון תומר. בכך – בחר בהפגנתיות בצד העומד נגד עובדי ההוראה. במסיבת העיתונאים המשותפת של השלושה בסוף חודש מאי, אימץ שיף את שיח "המצוינות והגמישות הניהולית" המכובס והמעוות, אותו מדקלם משרד האוצר. בהמשך, החליטה הנהגת ההורים בראשותו לעתור לבית הדין לעבודה בבקשה להוצאת צווי מניעה למורים השובתים. נראה ששיף, המכהן כמנכ"ל חברת ביופט, לא יכול היה לפעול אלא כמצופה מהאינטרסים המעמדיים שלו.

גם התקשורת הישראלית פעלה לאורך המשבר בדיוק כמצופה ממנה, ודאגה לדברר בנאמנות את עמדת משרד האוצר. מהדורות החדשות והעיתונים הטילו את מלוא האחריות למשבר על כתפי המורים, ליבו בשמחה את ניסיונות הפילוג ביניהם, ולא בחלו באף שקר, תיאוריית קונספירציה או הכפשה אישית כלפי יפה בן דוד. השיא הגיע כאשר לימור לבנת בדתה עלילת דם, לפיה בן דוד חותרת לשביתה בשירותו של נתניהו. לאחר כשלונה המחפיר כשרת חינוך, ניתן היה לצפות שלא תעז להתבטא בנושא. אך במציאות המגוחכת שיוצרת התקשורת הפוליטית בישראל, היו לסחורתה קונים רבים.

המאבקים בין משרד האוצר לבין משרד החינוך התנהלו כצפוי לאורך קווי גזרה ניאו-ליברליים למהדרין, אך בישרו למרות זאת על הפתעה חיובית. עמידתה של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון על ניהול מדיניות משרדה באופן עצמאי הובילה אותה לעימות ישיר מול משרד האוצר, הרואה בעצמו בעל הבית האמיתי במדינה. מכורח הנסיבות, עמדה השרה הימנית, המקדמת רפורמות הפרטה, לצד עובדי משרדה. בכך, נקטה עמדה אמיצה בהרבה מזו של ראש הממשלה יאיר לפיד. האחרון הקפיד להימנע מהתערבות במשא ומתן, וטמן את ראשו בחול לאורך המשבר כולו. התייצבותה הנחושה של שרת החינוך נגד עמדת משרד האוצר הריאקציונית ראויה להיזכר.

עוד בנושא