עוטה עור נמר: תערוכה חדשה של טטיה גוגטי שוחט בגלריית הגדה השמאלית

    באולם הגדה השמאלית מוצגת בימים אלה תערוכתה החדשה של טטיה גוגטי שוחט: "עוטה עור נמר". אוצר התערוכה חתום על שורות אלה. התערוכה מורכבת משלושה חלקים, שונים לכאורה זה מזה בתוכן ובמדיום. על קיר אחד תלוי ציור גדול-ממדים ובו צללית ענקית של טנק, המאיימת על המון בני-האדם שלפניה; על הקיר ממול מוצבת שורה של דיוקנאות על ניירות מצהיבים, המתארים כולם אותה דמות; בהמשכו של הקיר – טריפטיך המתאר קטע נוף בדרום הר חברון.

    כמו בתערוכות קודמות של האמנית, בהן הדהדו סצנות מתוך סרטי מופת של הקולנוע הגיאורגי בצד זיכרונות וחוויות מילדותה בגיאורגיה, גם כאן אנו מוצאים הדים, הפעם מתוך סרטו של תנגיז אבולדזה "עץ המשאלות" (1976). בצילה של הפלישה הרוסית לאוקראינה, הנמשכת כחודשיים וזורעת הרס והרג ברחבי המדינה, נזכרת גוגטי שוחט במלחמת רוסיה-גיאורגיה ב-2008, כמו גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני שלא נראה לו סוף, ובחוסר התוחלת במלחמות באופן כללי.

    סרטו של אבולדזה מתפקד כרובד תחתון לעבודות בתערוכה, כעין שכבת מי תהום אליה שוקעים וממנה צפים דימויים, זיכרונות, מאוויים וגעגועים לגיאורגיה. בסרט מוצגות דמויות קומיות בצד דמויות טרגיות, המזכירות את דמויותיהם של פליני וקוסטוריצה – דמויות של מחפשי ומבקשי משאלות: דגי זהב, אבני קסמים, ביצי זהב, עצי משאלות, ובעיקר – סופה גדולה שתוביל לקץ שלטון הצארים ולבניית עולם חדש, צודק וחופשי.

    יוצר נוסף שרוחו שורה על התערוכה הוא שותא רוסתוולי, משורר גיאורגי בן המאה ה-12 שעזב את ארצו ופרש לחיי נזירות בירושלים. הבמאי אבולדזה שהוזכר לעיל למד תיאטרון בבית-הספר על שם שותא רוסתוולי, וסרטו "עץ המשאלות" זכה בפרס רוסתוולי (המשורר מוזכר בסרט יותר מפעם). כותרת הפואמה המפורסמת של רוסתוולי "עוטה עור הטיגריס" הייתה מקור השראה לשם התערוכה.

    העבודות נוצרו במהלך החודשים האחרונים, בצל המלחמה באוקראינה. שם התערוכה מרמז בין היתר (ואולי בעיקר) על הפגנת השרירים המצ'ואיסטית והאכזרית של פוטין. אולם הביקורת המוטמעת בתערוכה היא רחבה יותר, כאמור, ומתייחסת גם להרג הבלתי-פוסק בסכסוך המקומי שלנו. הציור הבולט ביותר בתערוכה מעלה על דעתנו את הפלישה הרוסית, בעוד שהטריפטיך צויר על-פי תצלום מאיזור דרום הר חברון, במקום בו נפצע באורח קשה פלסטיני שניסה למנוע מחיילי צה"ל להחרים גנרטור השייך למשפחתו.

    ציור נופי הילדות בגיאורגיה אכן מתכתב עם סצינות מתוך הסרט של אבולדזה – המבט של האישה הפתיינית מהצריף אל החוץ, או המבט מפנים הכנסייה, בה מתפללת אימו של גדיה לשובו של בנה, אל הנוף בחוץ. סדרת הרישומים על נייר עיתון, גם היא בהשראת דמות מתוך הסרט, מסמלת את האבסורד ואת חוסר האונים המלווה כל מלחמה.

    הרישומים התערוכה מתבססים על דמותה של הסבתא מראדיה בסרט: למראה נכדתה מריטה השוכבת ללא רוח חיים על האדמה הבוצית, לא מצליחה הסבתא להוציא הגה מפיה, ורק ידיה מדברות, תוהות, מסרבות להאמין; ספק פונות אל מריה הקדושה, ספק אל נכדתה, ספק אל האנשים שגרמו למות הנכדה. את המונולוג האילם הזה תירגמה גוגטי שוחט לעשרות רישומים (שרק חלקם מוצג בתערוכה), ובכל אחד מהם מתוארת תנועה שונה של הידיים.

    הסצנות בסרט, הן מצחיקות הן הטרגיות, עטופות ביופי רב. ואכן מושג היופי מעסיק את גוגטי שוחט ברוב עבודותיה, גם אם הוא מוסתר לעיתים קרובות תחת מעטה של צבע שחור. בכוחן של שורות הסיום של הסרט לאפיין את הלוך הרוח של האמנית בימים אלה, ואולי בכלל: "מאיפה מגיע היופי לעולם? ולאן הוא הולך? ואולי הוא רק מסתיר פניו מאיתנו לזמן מה?"