בעקבות ספרו של גיא סטנדינג 'הפרקריאט': מאפייני מעמד העובדים הרעוע

באחרונה פורסם בעברית "הפרקריאט: המעמד המסוכן החדש", מאת גיא סטנדינג, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת לונדון (הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף קרן ברל כצנלסון, פיגומים ובארי). הספר ראה אור במקור בשנת 2011.

בהקדמה למהדורה בשפה העברית כתב פרופ' גיא מונדלק מאוניברסיטת ת"א: "בליבה של קריאה זו נמצא הפרקריאט עצמו. קשר העבודה הטיפוסי שפותח במהלך המאה ה-20 – הקשר בין עובד למעביד ולמקום העבודה – נפרם בהתמדה מזה כמה עשורים. במקומו הופיעו תעסוקה רעועה שאחריתה חרדה, תחושת ייאוש וחוסר תוחלת". אולם עבודות רעועות וחוסר ביטחון היו מנת חלקם של מיליוני עובדים לאורך המאות ה-19 וה-20.

בהוצאה המקורית של הספר, בשנת 2011, כתב סטנדינג בהקדמה: "הפרקריאט נמצא בחזית, אבל הוא עדיין לא מצא את הקול שיביא את סדר היום שלו לקדמת הבמה. הוא אינו 'האמצע שנמעך', לא 'תת-מעמד', ולא 'המעמד הבינוני-נמוך'; הוא נושא צרור של אי ודאויות, ויהיה לו גם מכלול ברור לא פחות של דרישות".

בתרגום לעברית מוגדר הפרקריאט בתור "המעמד הפגיע" או "המעמד הרעוע". לטענת סטנדינג, הפרקריאט הוא מעמד בהתהוות, החסר – לעת עתה – תודעה היסטורית, מודעות קולקטיבית ומטרות משותפות. גם אם אין מקבלים את השקפתו של סטנדינג לפיה מדובר במעמד חדש, יש ממש בטענתו כי חלקן של השכבות היציבות במעמד העובדים – פועלי התעשייה ועובדי המדינה, למשל – הצטמצם, בעוד שחלקן של השכבות הפגיעות יותר גדל.

בחלקו הראשון והחשוב יותר של הספר מציג סטנדינג את הבעיות הכרוכות בהגדרת "המעמד הפגיע", ומציג את תהליך התהוותו על רקע הגלובליזציה הניאו-ליברלית בניצוחם של קרן המטבע הבינלאומית וארגון הסחר העולמי. מאפייניו העיקריים של הפרקריאט הם חוסר יציבות וחוסר ביטחון. מבחינה פסיכולוגית מתבטא חוסר יציבות זה בצורות שונות של חרדה. לטענת סטנדינג, מאפייניו של הפרקריאט חוצים מגזרים וחלוקות דיכוטומיות, כמו זו שבין "מובטלים, פרילנסרים ומקבלי משכורת". לדבריו, מעמד מקבלי המשכורת מורכב מליבה של מקצוענים בעלי קביעות, ומשוליים רחבים של שכירים שאינם זוכים בקביעות. האחרונים אינם צוברים ותק או הטבות, ולכן אינם יכולים לפתח גאווה מקצועית, לתכנן תוכניות לטווח ארוך, לחוש שייכות לעבודתם או לשאוב ממנה משמעות.

"ככל שהגלובליזציה העמיקה, והממשלות והתאגידים התחרו אלה באלה מי מהם יגמיש יותר את יחסי העבודה, גדל מספרם של האנשים שעבדו בעבודות לא יציבות. זה לא קרה בגלל ההתפתחויות הטכנולוגיות. ככל שהתפשטה העבודה הגמישה, אי-השוויון גדל, והמבנה המעמדי שעמד בבסיס החברה התעשייתית פינה את מקומו לטובת מערך מורכב הרבה יותר, אבל בשום אופן לא פחות מעמדי". כלומר, סטנדינג מתאר את הגלובליזציה כמתקפה על מעמד העובדים המאורגן, שהצליחה לפורר ולכתוש אותו. התוצאה היא שעובדים רבים הצטרפו לשורות הפרקריאט, וכבר אינם מזהים עצמם כנמנים עם ציבור העובדים השכירים.

גל המחאה נגד הגלובליזציה שהתחיל בסוף שנות ה-90 והגיע לשיאו ב-2011 עם תנועות occupy סימן, לדעת סטנדינג, את תחילת התגבשותה של תודעה מעמדית חדשה, אך עדיין לא מאורגנת ונטולת הנהגה. קואופרטיבים והתארגנויות חדשות של פרילנסרים, כמו נהגי המוניות שהקימו יחד יישומון במטרה להתחרות נגד החברות הגדולות, מסמנים התקדמות לעבר גיבוש דרישות מעמדיות חדשות. סטנדינג סבור שאין לכפות על המעמד החדש את המאפיינים של "מעמד העובדים הישן", שכן במערב המתועש אמצעי הייצור כבר אינם מרוכזים במפעלים, והם מבוזרים כעת יותר מאי פעם.

סטנדינג מחלק את הפוליטיקה לשתי קטגוריות: פוליטיקה של גיהינום ופוליטיקה של גן עדן. הראשונה מתאפיינת בשימור המצב הקיים: התניית זכויות סוציאליות בהשתתפות בשוק העבודה, אפילו בעבודות שאינן תורמות דבר למבצען או לחברה ככלל. פוליטיקה של גן עדן, לעומת זאת, מנתקת בין עולם העבודה לזכות לחיות בכבוד, להיות חלק מקהילה ולהשתתף בדמוקרטיה. פוליטיקה זו היא אוטופיסטית במודע, ונשענת על עולם מדומה של "פוסט-עבודה", כזה שאינו מכריח אנשים לעבוד אלא מאפשר להם קיום בכבוד ובחירה בעבודה ההולמת את כישוריהם ואת רצונותיהם.

רעיונות אלה באו לידי ביטוי ב"בולשיט ג'ובס", ספרו של האנתרופולוג האמריקאי האנרכיסטי דייוויד גרייבר (2018). בספרו טען גרייבר כי 25% מהעבודות הקיימות, בעיקר בתחומים כמו פרסום, שיווק ושירות לקוחות, הן לא-יצרניות ולמעשה חסרות ערך חברתי. יתר על כן, הן גורמות נזקים בדמות שעבוד לעבודה חסרת תכלית או צריכת יתר בניסיון לנצל את ההכנסה. על רקע זה קורא גרייבר להגדרה מחדש של עבודה ככלל, תוך ביטול ההפרדה בין עבודה בשכר לעבודה שאינה מתוגמלת בשכר – כמו טיפול בבני משפחה, בילדים ובקשישים. עבודה שקופה זו נעשית בעיקר בידי נשים, וכבר בשנות ה-70 דרשו תנועות סוציאליסטיות-פמיניסטיות להכיר בה כעבודה לכל דבר ולשלם עבורה שכר.

אך סטנדינג אינו מעוניין לעצור את הגלובליזציה. הוא מזהה את הבעיה בשוק העבודה המודרני ובפוליטיקה של הגיהינום, המעודדים "מרוץ לתחתית" והסתפקות בקיום בדוחק בתנאים תת-אנושיים. סטנדינג הוא גם חבר בתנועה למען "הכנסה בסיסית אוניברסאלית", שהיא לדעתו חלופה ראויה יותר, הגונה יותר וזולה יותר למדיניות הרווחה הקיימת בעולם המערבי. מדיניות הרווחה, על אינספור התניותיה ודרישותיה, מעמידה בפני נתמכיה מבחנים בירוקרטיים בלתי נגמרים, אשר כתוצאה מהם מוענק סיוע רק לנזקקים ביותר.

סטנדינג מעלה חמש תביעות עיקריות: "להחזיר עטרה לשוויון, הכנסה בסיסית, חלוקה מחדש של הביטחון, חלוקה מחדש של ההון הפיננסי, שליטה בזמן, ושיקום הקניין המשותף".

לאורך הספר מדגיש סטנדינג כי הפרקריאט מתקשה להתגבש לכדי מעמד משום שהוא מגוון מבחינת משטר האזרחות – הוא מורכב מאזרחים, מתושבים וממהגרי עבודה, ובכך חורג מגבולות האזרחות.  כמו כן מקשר סטנדינג בין עליית הימין הפופוליסטי החדש לבין פירוק מעמד העובדים כתוצאה מהגלובליזציה. לדבריו, הימין החדש מבטא את זעמו של חלק מהפרקריאט, שהפוליטיקה של הזרם המרכזי אינה מספקת מענה לצרכיו. ציבור זה דורש שינוי או האטה של הגלובליזציה, ומנסה לשקם את זהותו הקהילתית שקרסה תחת המתקפה הניאו-ליברלית.

ספרו של סטנדינג מכיל ניתוח מעניין. עם זאת, טענתו הבסיסית כי נגלה לנגד עינינו מעמד חדש, שאיננו מעמד העובדים, אינה משכנעת. חולשתו של הספר ניכרת גם בקריאתו לשינוי פוליטי, שמסתכמת בשורה של הצעות מדיניות. סטנדינג אינו מציע שינוי רדיקלי באמצעות ארגון של ההמונים, אלא מסתפק בקריאה לרפורמות. הספר כולו נכתב עבור קובעי מדיניות יותר מאשר עבור הפרקריאט המתוסכל עצמו. אף-על-פי-כן, ספר זה הוא חידוש מרענן במחשבה הסוציאל-דמוקרטית, שנשחקה והדלדלה במהלך חמישה עשורים של ניאו-ליברליזם.