הסדרה "משחק הדיונון" שופכת אור על הפערים האדירים בחברה הדרום-קוריאנית

כיצד יראה סוף העולם? האם אנו מתקדמים לעבר עולם נטול משמעות, בו קצם של רוב בני האדם קרב? הסדרה החדשה "משחק הדיונון" של היוצר הדרום קוריאני המוערך הואנג דונג היוק, שכבשה בשבועיים האחרונים את ענקית הזרמת התוכן "נטפליקס", מציגה מציאות דיסטופית ומטרידה שמשאירה את הצופים המומים ומזועזעים עם סיומו כל פרק. "משחק הדיונון" עוקבת אחרי אזרחים דרום קוריאנים ששקעו בחובות כתוצאה מהשקעה כלכלית כושלת, מהימורים או מפשעים פיננסים. הדמויות נקלעות למציאות בלתי אפשרית בה עליהן לבחור בין השתתפות במשחק מסוכן וקטלני לבין נטילת הלוואות מהשוק האפור. בשני המקרים, חייהן בסכנה. אולם בניגוד להלוואה בשוק האפור, השתתפות ב"משחק הדיונון" מאפשרת לדמויות להציל את חייהן באמצעות זכייה בפרס הגדול, שהולך ותופח מסיבוב לסיבוב. המפסידים מקפחים את חייהם מיידית – בהוצאה להורג.

סוגת תוכניות המציאות (ריאליטי) הפציעה בתחילת שנות ה-2000 והשתכללה לאורך שני העשורים האחרונים. הסרט "המופע של טרומן" מ-1998, בכיכובו של ג'ים קארי, נחשב למבשר ז'אנר תוכניות הריאליטי. כדי לחדש ולמשוך יותר צופים הפכו היוצרים הפכו את התוכניות לקיצוניות יותר ויותר לחודרניות ומעוררות חוסר-נחת. הכל ניתן לצלם, לערוך ולשדר – מלידות ועד מיתות, עבור בשידוכים בין אנשים הנואשים לאהבה ומוכנים לוותר על פרטיותם לשם כך.

המשתתפים ב"משחק הדיונון" אינם יודעים למה הם נכנסים. הם נלקחים באישון ליל, מסוממים וללא יכולת התנגדות, מאבדים את זהותם ומקבלים מספר ולבוש אחיד. המזון שהם מקבלים מוגבל ונשלט בידי מנהלי המשחק. הם נתונים למשטר טוטליטרי מוחלט. השחקנים, המומים לאחר המשחק הראשון, צופים בחבריהם שהפסידו נורים למוות. השורדים מבקשים לעזוב את המשחק, אך כאשר הם רואים את סכומי הכסף האסטרונומיים הנאגרים בקופה הם מתחילים להטיל ספק בערך של חייהם לעומת הפרס הגדול. חלק מן המשתתפים מתחילים להבין את החוקיות של המשחק, רוקמים קשרים עם משתתפים אחרים ומנסים להציל את עצמם. עבור המשתתפים זו מציאות זו בה החוק היחיד הוא "החזק שורד", אך עבור הצופים בבית חדלי הפירעון הנאבקים על חייהם הם בסך הכל עוד שעשוע.

הסדרה, שכבשה את דמיונם של מיליונים ברחבי העולם, נחשבת לחלק מ"הגל הקוריאני" – מוצרי תרבות תוצרת דרום קוריאה המיוצאים לכל מדינות העולם וזוכים בהצלחה גלובלית. עם זאת, אני סבור כי נכון יותר לשייך את הסדרה דווקא לקטגוריה של "ביקורת חברתית". הסדרה, שנעה בין הקצנה של המציאות להצגת מציאות אלטרנטיבית, שופכת אור על הפערים האדירים בחברה הדרום קוריאנית ובחברות קפיטליסטיות אחרות. דוגמא מובהקת היא העיר סיאול, הידועה בגורדי שחקים אדירים ובתאגידי רכב וטכנולוגיה חובקי עולם, אך המאכלסת גם מספר אדיר של תושבים החיים במחסור, שרבים מהם שקועים בחובות או נאלצים לעבוד מספר שעות לא אנושי. אולי גם הם, ביום מן הימים, יהמרו על חייהם כדי להחזיר את החובות שלקחו.

בבלוג של האגודה האנתרופולוגית הישראלית, "בחברת האדם", נשאלו שתי שאלות על הסדרה: "האם הסדרה מייצגת נאמנה את תרבות קוריאה? מדוע הצופים מחוץ לקוריאה כל כך נהנים ממנה ומרתקים אליה?". בתשובה לשאלות נכתב: "אכן, רבים מהסיפורים האישיים של הדמויות המיואשות משקפים אמיתות חברתיות בקוריאה הדרומית של ימינו. זוהי חברה מקוטבת מאוד מבחינה כלכלית, אשר למרות הצלחתה בשוק הגלובלי והעושר הרב הקיים בה, אינה מטפלת באופן ממוסד באנשים מוחלשים: אלו שאינם עובדים, פושטי הרגל, הקשישים ובעלי המוגבלויות. פנסיות ממשלתיות בקוריאה (לאנשים שאינם בעלי הכנסה נוספת מפנסיה פרטית או מהון) יכולה להיות כשבע מאות שקלים. זהו סכום שאינו מספיק כלל למחיה בארץ שבה עלות המגורים והמזון הן מהגבוהות בעולם. עלויות אלה פעמים רבות אינן מתאימות גם לשכרם של צעירים וצעירות, אשר נכנסים לשוק עבודה תחרותי ונצלני."

"הייאוש מובנה במערכת, ופעמים רבות מופיע הביטוי 'הל צ׳וסון' (הגהנום של קוריאה) כמתאר את המציאות הכלכלית העומדת בפני דרום קוריאנים רבים. שיעורי ההתאבדות במדינה הם מהגבוהים בעולם…לגביי הפופולריות של הסדרה 'משחקי הדיונון', הרי שהיא משלבת מתח ואלימות עם דמויות המוצגות כמורכבות ומפתיעות. זהו מתכון להצלחה טלוויזיונית. בנוסף, השחקנים הראשיים בסדרה   נחשבים, ברובם, לשחקנים מצוינים, אשר שיחקו בעבר בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה".

יוצר הסדרה, הואנג דונג היוק, הגה את הרעיון כבר ב-2008, אך נתקל בסירוב מצד חברות הפקה דרום קוריאניות. מנהלי "נטפליקס" ראו את הפוטנציאל של "משחק הדיונון" והחליטו להפיק אותה. כך החליף תאגיד גלובלי את החברות המקומיות, והפיק סדרה המציגה את תחלואי החברה הניאו- ליברלית – הכל כדי להגדיל את רווחיו. ביקורת הקפיטליזם איננה שמורה רק למתנגדי השיטה: הקפיטליזם עצמו יכול לקחת את הביקורת, לעטוף אותה בבידור ולהפוך אותה לכסף – כל עוד ההמונים אינם מתקוממים.