תקועה לימין כמו עצם בגרון: הטרגדיה של הקהילה הערבית בלוד

הקהילה הערבית בלוד תקועה לימין כמו עצם בגרון. עוד לפני השבוע האחרון, במהלכו התרפקו עיתונאים ימניים על המשגה ההיסטורי של הציונות שב-1948 לא סיימה את "מבצע דני" (המבצע של כיבוש לוד ורמלה וגירוש תושביהן הפלסטינים), היה ברור לכל מי שהסתכל על המפה כי לוד ורמלה – כלומר עשרות אלפי ערבים באמצע הארץ – הן עובדה שלא מתיישבת עם תפיסת ייהוד המרחב. מנקודת מבט ציונית, מתקבל על הדעת שיש ערבים בגליל, בנגב ובשטחים הכבושים, כלומר במקומות בהם דוחקים אותם אט-אט בתהליך ארוך המגובה בידי מנגנוני המדינה. אבל העובדה שעדיין ישנם ערבים בלוד (שליש מתושבי העיר!) היא מבחינת הימין שגיאה אסטרטגית של הציונות.

המיקום של לוד מרכזי במיוחד – אז והיום. בשפלה בין יפו לירושלים, בין דרום הארץ לצפונה, בעמדת מפתח בין ההר לים. לא במקרה נמצא מטה המשטרה הארצי בלוד; לא במקרה נמצאת שם תחנת הרכבת המרכזית בארץ כבר יותר ממאה שנה; לא בכדי נבנה בסמוך לעיר שדה התעופה המרכזי. ובמיקום כה אסטרטגי, כה מרכזי וכה רגיש – ישנם ערבים.

מבחינת הימין, נוכחותם של ערבים במקום כזה הוא בעיה שאין להתעלם ממנה. לכן פנו לפתרון של הקמת ישיבות תורניות, כמו ביפו. אבל בלוד – מקום עני, מוזנח ומופלה – אין לימין תחרות מצד ג׳נטריפיקציה של יהודים עשירים. לכן הוא  קונה בה הרבה נדל״ן, ובמהירות. כך הפכה לוד תוך עשור למעוז של ימין סרוג, עם ראש עיר גזען ועם קהילה המחוברת לרשת הכלכלית והקהילתית של הציונות הדתית. רבים מאותם תושבים חדשים היו בעבר מתנחלים בעזה. מעברם הוא במסגרת שינוי סדר העדיפויות של המתנחלים להתמקדות בפרויקט ההשתלטות על מרכז הארץ.

זו הסיבה לאירועים הקשים בלוד בשבוע שעבר. עבור הימין, לוד היא פרויקט לא גמור. לכן הגיעו אליה עשרות חמושים תושבי ההתנחלות יצהר. לוד הייתה לזירת המאבק המרכזי של אנשי הימין הקיצוני נגד מה שהם מכנים ״האויב הערבי״.

אסור להתעלם מהמטרה האמיתית שלהם – להעיף את הערבים מלוד. זה נעשה ברכישת דירה אחרי דירה; במתקפות משטרתיות חוזרות ונשנות. שיפחדו, כדי שיהיה קל יות לדחוק אותם החוצה. מבחינת הימין, אין שום לגיטימיות לקיומם של ערבים בלוד. בעצם, מבחינת הימין אין שום לגיטימיות לקיומם של ערבים בארץ.