מדיניות ההעסקה הקולוניאלית של ישראל: פועלים פלסטיניים בעת משבר הקורונה
על המאמר "לינת חירום: הכלכלה הפוליטית של עבודה פלסטינית בזמן סגר קורונה", מאת עמרי גרינברג ויעל ברדה
גיליון מיוחד של "סוציולוגיה ישראלית: כתב עת לחקר החברה בישראל", מיסודו של החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, פורסם באחרונה תחת הכותרת "חברה פוגשת מגפה". בגיליון כלולים, בין השאר, מאמרים בדבר השפעות המעבר ללמידה מקוונת במערכת החינוך ובאקדמיה: "קוביות שחורות" של החוקרת מריה גרצקי מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ו"חדר משלהן" של טל מלר, העוסק בחוויות הלימוד מרחוק של סטודנטיות ערביות-פלסטיניות במכללות בצפון הארץ במהלך משבר הקורונה.
אולם המאמר המעניין ביותר בגיליון הוא: "לינת חירום: הכלכלה הפוליטית של עבודה פלסטינית בזמן סגר קורונה", מאת עמרי גרינברג ויעל ברדה. עם ההגבלות על התנועה במעברים בין ישראל לגדה המערבית הכבושה, נאלצו אלפי פועלים פלסטינים לבחור בין פיטורים והישארות בחיק משפחותיהם בגדה המערבית, לבין פרנסה ומגורים ארעיים בתת-תנאים באתרי בנייה.
לפי המאמר, כ-40 אלף פועלים פלסטינים העתיקו את מגוריהם אל תוך גבולות 67' למשך כחודשיים, בשיתוף שחקנים כלכליים ומדינתיים. לטענת החוקרים, "ההצדקה להסדר הלינה הייתה כפולה: הסכנה לקריסה כלכלית בישראל אם הפעילות בענף הבנייה תיעצר בעקבות המחסור בפועלים הפלסטיניים, והסכנה הבריאותית שבהפצת הקורונה אם הפועלים ייסעו הלוך וחזור מהשטחים אל אתרי הבנייה".
גרינברג וברדה מגדירים את צורת המשטר שחלה על הפועלים הפלסטינים בזמן המגפה כ"משטר בירוקרטי של ניהול תנועה". לדבריהם, "ניתוח הסדרי הלינה של פועלים פלסטינים מראה כיצד משטר האזרחות בישראל איננו משטר של זכויות, אלא משטר המבוסס על ניהול תנועה". כלומר, האזרחות הישראלית המרובדת מאפשרת לאזרחים ישראלים-יהודים לנוע בין כל חלקי הארץ (מלבד רצועת עזה הנצורה), בעוד שתנועתם של נתינים פלסטינים מוגבלת ומנהלים אותה מנגנונים ישראליים.
המאמר מבקש להפנות תשומת לב להפיכת הפועלים הפלסטינים ל"תושבים זמניים" בפרק הזמן בו נאלצו לשהות ברציפות בתחומי גבולות 67'. לדברי המחברים, "ניהול התנועה" הוא מאפיין ותיק של המשטר הישראלי, שנועד להפריד בין אוכלוסיות פלסטיניות שונות ולמנוע התבססות והפיכת ערים ואזורים בתוך גבולות 67' "למרכז החיים" של הפועלים הפלסטינים שבשגרה נאלצים לנסוע הלוך ושוב.
"כפי שנראה כעת, עם משבר הקורונה פועלים כוחות כלכליים לחולל שינויים מהירים במנגנון הקולוניאלי המסורבל של ניהול האוכלוסייה הפלסטינית". במילים אחרות, האינטרסים הכלכליים המיידיים של המעסיקים בישראל כופפו את פעילות מנגנוני המדינה לתועלתם. "טבעת החנק" המוטלת על הכלכלה הפלסטינית ועל פועלים פלסטינים מהשטחים הכבושים העובדים בישראל, עליה כתב בשנת 2007 הסוציולוג הפוליטי לב גרינברג, הותאמה לכדי מדיניות גמישה יותר בהתאם לצרכי השעה.
"השינוי התרחש בבת אחת, לאחר עשרות שנות מאבק בין המנהל האזרחי וגורמים כלכליים, שהתנגדו לסגר הביטחוני, ובין שירות הביטחון הכללי והצבא, שנקודת מבטם הביטחונית ניצחה באופן עקבי", טוענים המחברים. משבר הקורונה הטה את מאזן הכוחות לטובת הקבלנים הגדולים, שרווחיהם תלויים בעבודה פלסטינית זולה. אופייה של הכלכלה הישראלית ככלכלה קולוניאלית, המנצלת כוח עבודה פלסטיני שבוי, גבר על שיקול הדעת "הביטחוניסטי" של הגורמים הצבאיים שידם הייתה בעבר על העליונה.
"הענף מייצר בין 11 ל-12 אחוזים מהתל"ג (תוצר לאומי גולמי) והינו ללא ספק אחד ממנועי הקיום הקריטיים של הכלכלה הישראלית – אם הענף יקרוס הכלכלה הישראלית כולה תתמוטט", איים נייר עמדה שהועבר לחברת הכנסת עאידה תומא-סלימאן (חד"ש – הרשימה המשותפת) כאשר עמדה בראש הוועדה המיוחדת לענייני רווחה ועבודה. בסופו של דבר, הסדרת מעמדם של פועלי הבנייה הפלסטיניים כתושבים זמניים נתפסה כהישג לא רק בעיני המעסיקים, אלא גם בעיני הממסד הצבאי: הפועלים הפלסטיניים יוכלו להמשיך לפרנס את משפחותיהם, ובכך ימנעו תסיסה חברתית בגדה המערבית הכבושה.
מצד הפועלים הפלסטיניים עצמם, "מראיונות ותצפיות באתרי בנייה עולה כי השינוי בנהלים של אישורי הלינה ובתנאי ההעסקה לא נתפס כאירוע ארעי אלא כמסלול לשינוי העתיד". כלומר, שינוי משטר התנועה בתקופת הקורונה איפשר לפועלי הבניין המנוצלים לחשוב על שדרוג מעמדם הפוליטי במסגרת משטר השליטה הקולוניאלי הישראלי, בתוך נסיבות כלכליות ספציפיות שהפכו את הפועל הפלסטיני לעובד חיוני. למרות הקשיים הכרוכים בניתוק מהבית במהלך משבר הקורונה, המשבר ערער על "המובן מאליו" ואפשר לפועלים לדמיין עתיד חופשי יותר.
עוד בנושא:
אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il
