ראיון עם ח"כ עופר כסיף לאחר תקיפתו בידי שוטרים: על הבחירות וחיזוק השותפות היהודית-ערבית

"זו הדרך" ראיין אתמול (שלישי) את ח"כ עופר כסיף (חד"ש – הרשימה המשותפת), על תוצאות הבחירות לכנסת ה-24 ועל משמעויותיהן הפוליטיות.

מה שלומך לאחר תקיפתך בידי שוטרים בהפגנה בשייח' ג'ראח?

אני מרגיש בסדר גמור, כי אני שלם עם הדרך שלנו. כל עוד אני עושה מה שאני שלם איתו אני מחוזק.

המשטרה משקרת בטענה שהשוטרים במקום לא ידעו שאני חבר כנסת. הזדהיתי בפני מפקד הכוח כרבע שעה לפני התקרית. אבל העובדה שהמשטרה תקפה ח"כ היא לא העניין העיקרי. גם אם הייתי 'אזרח מן השורה', דבר לא מצדיק כזו השתוללות מצד שוטר. העניין המרכזי הוא האלימות השיטתית שמפעילה המשטרה.

אלו מסקנות אתה מסיק מתוצאות הבחירות? מה ניתן ללמוד מהן על המציאות הפוליטית בישראל?

בתשובתי אתמקד בהשפעה של שני גורמים. ראשית, חלו שינויים משמעותיים מאוד בהרכב המעמדי של החברה הערבית-פלסטינית בישראל. אפשר לכנות זאת התברגנות, לא כמילת גנאי אלא כמושג סוציולוגי. הבורגנות הפלסטינית בישראל מתרחבת ולתהליך זה נלווים שינויים תודעתיים ופוליטיים. אני מתכוון בראש ובראשונה למה שמכונה "שיח ההישגים". במקום להיאבק לשוויון ברמה העמוקה יותר, השיח הבורגני דורש מנבחרי הציבור להציג "הישגים". כאשר יש יותר ויותר בעלי עסקים קטנים וגדולים, התודעה והאידיאולוגיה של החברה משתנות. הרדיפה אחר הצלחות ורווחים הופכת דומיננטית, ומשפיעה גם על אנשים שלא נמנים עם הבורגנות בעצמם – כמו רבים מהמצביעים של רע"מ בנגב. אך למרות שהשיח הזה גבר, לא הצליחו להופכו להגמוני בציבור הערבי. סיסמת הבחירות שלנו, "כבוד וזכויות" מבטאת תפיסה הפוכה, לפיה זכויות משיגים במאבק ולא בחסדו של הממסד.

הגורם השני שהשפיע מאוד על תוצאות הבחירות הוא היעלמות הכיבוש מסדר היום הפוליטי, כולל בקרב רבים בחברה הערבית. אנחנו הזכרנו אותו אבל לא מספיק, ומרצ עסקה בו אפילו פחות. מנסור עבאס אמר במפורש שהכיבוש לא מעניין אותו. אך הכיבוש הוא נקודת המוצא של מדיניות הממשלות בישראל – גם החברתית-כלכלית וגם הלאומנית-צבאית. הכיבוש הוא נורא בפני עצמו; מיליוני אנשים ללא זכויות שסובלים ממשטר צבאי אלים ורצחני במשך עשרות שנים. אבל הכיבוש הוא גם השורש של בעיות חמורות כמו השקעת תקציבים בצבא במקום באוכלוסיות מוחלשות, ואפילו הפשיעה בחברה הערבית. הדחיקה של הכיבוש אל מחוץ לשיח ההגמוני מחזקת את הימין ומקשה עלינו להעביר את המסרים הפוליטיים שלנו.

הזכרתי לא פעם את ספרו החשוב של אלבר ממי "דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש". ממי כתב על "סינדרום נירון": כדי להצדיק את הדיכוי האלים כלפי בני המקום, מצייר אותם המדכא כבעלי תרבות אלימה. ברגע שהנכבש מגלה התנגדות לכיבוש, התנגדות זו ממוסגרת כחלק מהתרבות האלימה שלו. זה מה שעשו ממשלות נתניהו בשנים האחרונות. שיח זה מעלים את הכיבוש ואת פשעיו, ומושלך גם על החברה הערבית הפלסטינית בישראל. במקום להאשים את המדיניות ואת המשטרה בהשתוללות הפשיעה, עושים דה-לגיטימציה לאזרחים הערבים ומנסים לצייר אותם כאלימים. זה מחלחל גם לחלקים בציבור הערבי, המאשימים את ההנהגה הפלסטינית בתוך ישראל שאינה מטפלת בבעיה.

הרשימה המשותפת ספגה ירידה גם במספר המצביעים היהודים. כיצד ניתן לחזק את כוחנו בציבור היהודי?

לירידה שספגנו במספר המצביעים היהודים היו כמה סיבות. כולם מזכירים את קמפיין הגעוואלד של מרצ, שפרט על תחושת הפחד מאחוז החסימה. אנחנו יודעים מפילוח הנתונים, שאכן היו אלפים רבים שהצביעו למפלגות השמאל הציוני , העבודה ומרצ, רק מתוך חשש שלא יעברו את אחוז החסימה. אבל חייבים גם לעשות בדק בית – אין מקום להטיל את כל האחריות על אחרים. גם אנחנו טעינו. אזכיר שתי טעויות שאם לא נתגבר עליהן, יהיה לנו קשה מאד להתחזק בקרב הציבור היהודי – משימה הכרחית לתנועה יהודית-ערבית.

טעות אחת הייתה שלא היינו מעורבים מספיק במחאה של השנה האחרונה נגד ראש הממשלה וכנופייתו. לא ראו אותנו מספיק בבלפור. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לברך ולחזק את החברים שלנו בסניף ירושלים, שהגיעו להפגנות בבלפור באופן קבוע וממשיכים להגיע מדי שבוע. הביקורת שלי היא לא על הפעילים אלא עלינו כהנהגה. לא השכלנו לבסס שם נוכחות גדולה באופן קבוע. בכל פעם שהגעתי לבלפור, בין אם נאמתי ובין אם לא, נתקלתי באהדה רבה למסרים הפוליטיים שלנו, כולל המאבק בכיבוש ובגזענות. אחת השאלות שחזרה על עצמה בכל הפעמים שהייתי שם הייתה: מדוע לא מגיעים יותר אזרחים ערבים. הייתה לא רק נכונות, אלא ציפיה שנהיה שם. לצערי לא היינו שם באופן שיטתי, וזו טעות ערכית ופוליטית. נוכחות משמעותית במחאה יכלה לתרום מאוד להתחזקותנו ברחוב היהודי, גם כאשר תוצאות מבשילות רק בטווח הבינוני או הארוך.

טעות שניה הייתה ההתעלמות מנושאים שלא רצינו להיכנס אליהם מפאת רגישותם בציבור הערבי, ובכך פספסנו חלקים מהציבור היהודי. ישנם כמובן הבדלים בין הנושאים שמטרידים את הציבור הערבי לבין אלה המטרידים את הציבור היהודי, עם זאת, לא התייחסנו מספיק לסוגיות שחשובות לציבור היהודי ואני מקווה שנוכל לתקן זאת.

האם לאחר ההתפלגות של רע"מ, היה נכון לשמור על הרשימה המשותפת?

כולנו יודעים שהמשותפת הוקמה כתגובה להעלאת אחוז החסימה. ניסינו לשמור על מסגרת זו, אותה ראינו כהכרחית לקידום המאבקים וסדר היום הפוליטי שלנו. אבל זו החלטה שצריך לבחון מחדש ולדון בה. המאבק שאנחנו מובילים הוא יהודי-ערבי, אבל חשוב גם לשמור על אחדות המאבק של הציבור הערבי. אסור שדבר אחד יבוא על חשבון השני, וצריך לבחון אפשרויות לשמירה על הרשימה המשותפת תוך חיזוק השותפות היהודית-ערבית.