73 שנים לטבח דיר יאסין

ההיסטוריון בני מוריס כתב על השעות לפני הטבח: "הלוחמים נפגשו לתדרוך ב-8 באפריל, מספר שעות לפני תחילת ההתקפה. לוחמי הלח"י, כ-40 במספר, התכנסו בגבעת שאול ולוחמי האצ"ל, כ-72 במספר, התכנסו בבסיס "עץ חיים" בכניסה לירושלים. לדברי לפידות האווירה בבסיס בקרב אנשי האצ"ל הייתה חגיגית ומצב-הרוח מרומם. הייתה זו הפעם הראשונה שמספר כה גדול של לוחמי מחתרת נפגש בגלוי, מבלי לחשוש מכוחות הביטחון הבריטים. שיתוף הפעולה בין שני הארגונים, האצ"ל והלח"י, הגביר את תחושת הסולידריות, ובהתאם לכך הלוחמים בחרו בסיסמה "אחדות לוחמת" שתסמל את תחילת המתקפה. מרדכי רענן, מפקד האצ"ל בירושלים, הדגיש ללוחמים כי חל איסור לפגוע בנשים, ילדים, זקנים ושבויים. רענן אמר גם כי תושבי הכפר יוזהרו בעזרת רמקולים על המתקפה הקרבה על מנת לתת להם הזדמנות לנוס על נפשם, וכי הדרך לעין כארם, שיועדה להיות נתיב מילוט לתושבי הכפר, תישאר פתוחה לשם כך

בארכיון זוכרות מסופר:"חלק גדול מהניצולים סיפרו לסוכן חשאי של ההגנה שהטבח החל, כנראה אחרי שיחידות הפלמ"ח עזבו את השטח, בעקבות אירוע בו התגלה נשק בבגדיו של גבר שהתחפש לאישה. מפקד הארגון: יהודה סגל נורה ונפצע אנושות במדרגות של אחד הבתים בבוקר הקרב. כשתושבי הבית נכנעו, אחד מאנשי הגרילה ירה בהם במכונת ירייה וצעק: "זה בשביל יפתח" (יפתח היה הכינוי של סגל). בין הקורבנות של ההוצאה להורג, הנקמה, היו לפחות אישה אחת וילד אחד."

להקת הפאנק הישראלית דיר יאסין שפעלה בסוף שנות ה90' הרגיזה אנשים רבים, העבירה את המסר הבא: "דיר יאסין הוא חלק מן הזיכרון המודחק של החברה הישראלית ואנחנו רואים את ההרדקור, בין היתר, כצורת התמודדות עם עובדות אשר לא נוח לטפל בהם או אפילו לציין אותם. אנחנו רוצים לראות את הלהקה כחלק מן הזרם, הקטן אך מתבגר, של אנשים אשר מטילים בישראל ספק, באתוסים הציונים שעצבו וממשיכים לעצב את פני החברה הישראלית. הגיוני מאוד שרבים מאלה שטרחו לקרוא את הדף הזה ירגישו כעס או אי נוחות עם עמדתנו, ואנו מקווים שיהיו אמיצים ופתוחים מספיק בכדי לנסות ולברר מה עומד מאחורי רגש הקורבן התמידי של הישראלים (היהודים) ועד כמה הוא תואם את המציאות".