50 שנה להפגנה הראשונה בסולידריות עם העם הצ’יליאני שנערכה בישראל

אירועים המוניים נערכים בימים האחרונים ברחבי צ’ילה לציון 50 שנה להפיכה הצבאית, הפרו-אמריקאית והעקובה מדם של הגנרל אוגוסטו פינושה. ממשלת המערך (מפלגת העבודה ומפ”ם) בראשות יצחק רבין הייתה בין הראשונות שהכירו בהפיכה, יממה בלבד לאחר שאנשי הצבא השתלטו על השלטון ב-11 בספטמבר 1973. זאת, חרף העובדה שהן העבודה והן מפ”ם היו חברות באינטרנציונל הסוציאליסטי אשר נשיא צ’ילה המודח, סלבדור איינדה, נמנה עם ראשיו.

גילויי הסולידריות הראשונים בישראל וברחבי העולם עם העם הצ’יליאני החלו מיד לאחר ההפיכה. הכותרת הראשית של “זו הדרך”, שיצא לאור ב-13 בספטמבר 1973, דיברה על “כאב ומחאות – הפיכה צבאית פשיסטית בצ’ילה בתמיכת ארה”ב”. זו הייתה גם לשון הכותרת ב”אל-אתיחאד” למחרת ההפיכה. זו מצאה ביטוי גם בעמודים הראשונים של העיתונים היומיים בשפה העברית. ימים ספורים לאחר ההפיכה נערכה ההפגנה הראשונה, ביוזמת מק”י. מאות הפגינו נגד ההפיכה מול שגרירות ארה”ב ברחוב הירקון בתל-אביב. באותו ערב יצאה אסיפת הקיבוץ רשפים בקריאה נגד “אלה השותקים” (הכוונה לראשי העבודה ומפ”ם) על הרצח ההמוני בצ’ילה.

התארגנו ב-1973…

בסיועם של פעילי מק”י, בתמיכת אנשי מפ”ם ובשיתוף גולים צ’יליאנים, הוקם בסוף 1973 הוועד הישראלי לסולידריות עם צ’ילה. הוועד קיים הפגנה ראשונה מול בית הנשיא בירושלים, בעת שהנשיא אהרון קציר קיבל את כתב האמנה של השגריר הראשון של החונטה הצבאית בצ’ילה, סמואל גלייזר. ערב הגשת כתב האמנה, הסביר העיתון “מעריב” (5.4.74), כי עו”ד גלייזר הוא “משפטן ידוע מסנטיאגו התומך בציונות”.

חילוקי דעות פוליטיים בין העבודה ומפ”ם שבממשלה לבין מק”י שבאופוזיציה, הובילו במהרה לפילוג בשורות הוועד ולקיומם של שני ועדי סולידריות בעלי שם דומה. זאת, חרף העובדה שבצ’ילה גופא, היו סוציאליסטים וקומוניסטים שותפים באותה ממשלה, טרם ההפיכה, והמשיכו בשיתוף הפעולה במחתרת לאחר מכן.

ועד הסולידריות הפעיל ביותר היה זה שתחת הנהגה קומוניסטית. ועד זה קיים במשך החודשים שלאחר מכן שורה ארוכה של דיונים, הרצאות ומפגשים, בהם השתתפו חברי הכנסת של מק”י, מנהיגי המפלגה, מרצים, משוררים יהודים וערבים וגולים צ’יליאנים – מנצרת בצפון ועד לבאר-שבע בדרום. האירועים נערכו מטעם הוועד, או לחילופין בשם מק”י, בעברית, בערבית ובספרדית.

ביום השנה הראשון להפיכה, ב-11 בספטמבר 1974,  התקיימה ההפגנה הראשונה נגד המשטר הצבאי מול שגרירות צ’ילה בירושלים. הפגנה זו נערכה מדי שנה, מאז 1974 ועד להשבת הדמוקרטיה בצ’ילה ב-1990, מול שגרירות צ’ילה בירושלים ולאחר מכן בתל-אביב (עם מעבר השגרירות לעיר). להפגנה הראשונה קראו שני ועדי הסולידריות, במסגרת “שבוע סולידריות בינלאומי”, בו כל ועד ערך אירועים נפרדים.

… והפגינו עד 1990

הוועד שבתמיכת מפ”ם ומפלגת העבודה קיים אסיפה פומבית ב-1 בספטמבר 1974 במועדון צוותא בתל-אביב. עם המשתתפים נמנו מנהיג צעיר במפלגת העבודה דאז, ח”כ מיכה חריש (שכיהן בכנסת בין 1973 ועד 1996 וכיהן בין היתר כמזכ”ל המפלגה) והאחראי על הנוער במפ”ם, עו”ד נחום סולן, ממוצא ארגנטיני. כעבור ארבעה ימים ערך הוועד בהנהגה קומוניסטית אסיפה בתיאטרון אחר בתל-אביב בהשתתפות הזמרת חנה רוט והמשוררים יב”י (ישראל בן-יהודה) וסמיח אל-קאסם.

בעקבות לחצים שהפעילו הגולים, איחדו הוועדים כוחות כעבור שנה, וערכו יחד הפגנה נגד המשטר הצבאי מול שגרירות צי’לה ב-11 בספטמבר 1975. שמו החדש של הוועד היה – “הוועדה המרכזת של ועדי הסולידריות עם צ’ילה”. בעצרת נשאו דברים נציגי מק”י, מפ”ם, בנק”י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), השומר הצעיר ותנועת “מוקד” השמאלית שהתפלגה ממפ”ם. בשם הגולים נשא דברים מי שהיה סגן יו”ר הפרלמנט הצ’יליאני בנחמין טפליצקי.

שיתוף הפעולה בין העבודה, מפ”ם ומק”י התפוגג בתחילת 1976, כאשר מפלגות המערך שבשלטון איבדו עניין בסולידריות עם צ’ילה. רק הוועד לסולידריות עם צ’ילה שבהגמוניה קומוניסטית המשיך במשך שנים רבות לקיים אירועים פומביים. ההפגנות  נערכו מאז ספטמבר 1976 בידי הוועד בהגמוניה קומוניסטית בשיתוף עם הגולים. אלה ברובם עזבו בהמשך את ישראל. כך שבמשך השנים רק מק”י (ולאחר מכן מק”י וחד”ש) פעלו בסולידריות כמעט ללא נוכחות של יוצאי צ’ילה, אך בתמיכת אנשי שמאל רבים שלא השתייכו למסגרת המפלגתית הקומוניסטית.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/123865