מערכה של עשרות שנים: בארגנטינה זוהה מי שהיה “הנכד ה-133” שנחטף בעת שלטון הגנרלים

“מצאו את הנכד ה-133”. ידיעה זו פרצה לפתע בכל מהדורות החדשות ולמחרת הייתה כותרת ראשית בעיתונות היומית ברחבי ארגנטינה. “הנכד ה-133” הוא מי שהיה התינוק ה-133 שנחטף בידי כוחות הביטחון מהוריו, שבמקרים רבים נרצחו על-ידיהם, ונמסר לאימוץ בלתי-חוקי לקצין צבא או משטרה. פשעים אלה ארעו במהלך שנות הדיקטטורה הצבאית-אזרחית הפרו-אמריקאית בארגנטינית (1983-1976). לבד מ-30 אלף “הנעדרים”, שנרצחו בידי כוחות הביטחון ומקום קבורתם לא נודע, תינוקות רבים נחטפו וגורלם נותר עלום.

במסיבת עיתונאים מרגשת שנערכה לפני שבועיים במוזיאון הזיכרון לנרצחים, שהיה בעבר בית הספר הטכני של חיל הים ומרכז עינויים נודע לשמצה, מסר ארגון הסבתות מכיכר מאיו פרטים על המקרה ושיתף את הציבור הרחב בשמחה.

אסטלה דה קרלוטו, נשיאת הארגון, מסרה את ההודעה יחד עם חוליו ומיגל סנטוצ’ו, אביו ואחיו של הצעיר אשר לאחר חיפושים ממושכים הצליח לשחזר את זהותו האמיתית. “החיים מעניקים לנו מדי פעם רגע של שמחה. מציאת נכד נוסף, החזרת זכויותיו וזהותו, ממלאים אותנו באושר”, אמרה קרלוטו בפתח דבריה. לאחר מכן, הוקראה ההצהרה עם פרטי החיפוש ותוצאותיו.

47 שנות חיפוש

הנכד שנתגלה הוא בנם של כריסטינה נבאחס וחוליו סזאר סנטוצ’ו. שניהם היו פעילים במפלגת הפועלים המהפכנית-צבא העם המהפכני, ארגון גרילה שפעל נגד הדיקטטורה. לזוג היו שני ילדים, קמילו בן השלוש ומיגל בן השבעה חודשים. כריסטינה נחטפה ב-13 ביולי 1976 מדירת גיסתה, מנואלה סנטוצ’ו, בשכונת ויליה קרספו בבואנוס איירס. האב חוליו שהה באותה עת בחו”ל.

בליל החטיפה קיבלה אמה של כריסטינה, ואחת ממייסדות הסבתות של כיכר מאי, שיחת טלפון משכני בתה. אלה ביקשו ממנה לבוא ולאסוף את שני נכדיה ואחד מבני הדודים, משום שכל דרי הדירה הבוגרים נחטפו בידי קבוצת חיילים. בדירה מצאה האם מכתב מכריסטינה הממוען לבן זוגה ובו סיפרה כי היא חושבת שהיא בהריון. מאוחר יותר, מעדויות של ניצולים, נודע שכריסטינה, אשר אכן הייתה הרה, נחקרה ועונתה במרכזי מעצר חשאיים רבים ואז נרצחה.

הסבתא דאגה להבריח מארגנטינה את ילדיהם של כריסטינה וחוליו כדי שיתאחדו עם אביהם באיטליה. אך נעלמו עקבותיו של התינוק שנולד בשבי. לאחר שנים של שהות באיטליה, החליט האח מיגל לחזור לארגנטינה ולהתחבר מחדש עם משפחתו. הוא הצטרף לחיפוש בו החלה סבתו, אשר במשך שנים רבות הייתה מזכירת הסבתות מכיכר מאיו ונפטרה ב-2012 מבלי שמצאה את נכדה. יצוין שמשפחת סנטוצ’ו איבדה 20 מבניה בשנות הדיקטטורה הצבאית.

הילד שנחטף כתינוק  חש במשך השנים שהוריו אינם אביו ואימו הביולוגיים. אך כל פעם שהעלה ספקות אלה – נאמר לו שאין להם כל ביסוס. לפני כמה חודשים החליט, והפעם כבוגר, לפנות אל מאגר הדי.אן.אי. שבידי ארגוני זכויות אדם. ואז, יומיים לפני מסיבת העיתונאים, נמסר לו שהוא אכן בנם של של בני הזוג כריסטינה נבאחס וחוליו סנטוצ’ו. “עולמו הזדעזע עמוקות. שוחחתי רבות איתו וסיכמנו שבשלב זה לא נפרסם את שמו. הוא אב לשני ילדים. לא נמסור את מקום מגוריו עד שהוא יצליח ‘לעכל’ את התפנית שחלה בחייו ולספר את האמת לילדיו”, מסר מיגל במסיבת העיתונאים.

האמהות, הסבתות, ילדיהן ונכדיהן

הרצון העז למצוא את יקיריהםם שנחטפו ולרוב נרצחו הוליד, עוד בעת שלטון הגנרלים, את ההתארגנות “אימהות כיכר מאיו”. נשים אלה היו נאספות מדי יום חמישי בכיכר מאיו שמול “הבית הוורוד”, משכן הנשיאות במרכז בואנוס איירס, ומניפות שלטים עם שמות יקיריהן. רבות שילמו בחייהן בגלל מעשיהן, ושמותיהן נוספו לרשימת “הנעדרים”. מאוחר יותר הקימו הסבתות שחיפשו אחר הנכדים שנחטפו או נולדו בשבי  את מאגר הנתונים המסייע להשבת זהותם של הילדים. התארגנות נוספות של ילדי הנעדרים, הנרצחים והאסירים הפוליטיים בשנות הדיקטטורה קרויה “איחוס” (HIJOS), בנים בספרדית. אלה ראשי תיבות של הארגון “בנות ובנים למען הזהות ונגד השכיחה”.

ארגון זה הוקם בתחילת שנות ה-80 ופעילים בו אלפים ברחבי ארגנטינה ובעולם, במקומות בהם מצאו מקלט קרובי הנעדרים. ל”איחוס” רשת סניפים ארצית העורכת  כנסים שנתיים על נושאים רוחביים. כל סניף נושא אופי אזורי.

אנו שמחים, אבל למה ההורים עצובים?

כילדים בארגנטינה בשנות ה-90 היינו שמחים ומאושרים, אבל לא הצלחנו להבין מדוע ההורים כל כך עצובים. לא הבנו את עומק הפגיעה הנפשית שסבלו הורינו, הצעירים של סוף שנות ה-70. לכך יש להוסיף, שחוגים בצבא בעלי עמדות פשיסטיות מוצהרות עשו ניסיונות כושלים לבצע הפיכה ב-1987 וב-1989.

בניסיון ההפיכה שהתחולל בחג הפסחא בשנת 1987 יצאו חיילים חמושים לרחובות הערים וטנקים הוצבו בהם. ביום ההפיכה הגיעו חמושים  לפתח הבית ועצרו את אבי מול עיניי, ילדה בת 8. הזיכרון הטראומטי של המעצר שקע עמוק בנפשי.

ראול אלפונסין, הנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות באוקטובר 1983, בתום הדיקטטורה, החליט להעמיד לדין את הקצינים האחראים למה שכונה “המלחמה המלוכלכת” – מלחמת כוחות הביטחון נגד העם. זו הייתה גם הבטחתו העיקרית במהלך מערכת הבחירות.

אלפונסין יזם את משפט החונטות, אשר דיוניו נפתחו בבית המשפט העליון ב-22 באפריל 1985. במשפט הועמדו לדין כמה מבכירי השלטון הצבאי על פשעים שביצעו בתקופת הדיקטטורה. המשפט זכה בתשומת לב בינלאומית. ב-9 בדצמבר גזרו השופטים מאסר עולם על הנשיא לשעבר חורחה רפאל וידלה ועל מפקד הצי אמיליו מסרה. שלושה קצינים אחרים נידונו ל-17 שנות מאסר. עם זאת, ארבעה מן הנאשמים במשפט זוכו. הבולט בהם היה הנשיא לשעבר לאופולדו גלטיירי. במאי 1986 גלטיירי ושניים נוספים הועמדו לדין פעם נוספת – על מעשיהם בעת מלחמת מלווינס (איי פוקלנד) ונידונו ל-12 שנות מאסר.

על רקע צעדים אלה זכתה מפלגתו של אלפונסין בתמיכה בבחירות לבית המחוקקים בחודש נובמבר 1985. כוחה של המפלגה עלה תוך מושב אחד, ל-130 מושבים מתוך 254 המושבים בבית התחתון של הקונגרס. בדצמבר 1986 הפתיע הנשיא כאשר הקונגרס אישר חוק שיזם לפיו ההליכים המשפטיים נגד כ-300 קצינים, אשר הועמדו לדין על מעשיהם בתקופת המלחמה המלוכלכת, לא יימשכו אם לא יורשעו תוך 60 יום מעת כניסת החוק לתוקפו. נוכח הקושי במציאת עדים למעשי הפשע, משמעות החוק הייתה כי ההליכים נגד רבים מן הקצינים יופסקו. למרות ויתורים אלה, פרץ המרד הצבאי בסוף שבוע של חופשת הפסחא בשנת 1987. הרקע למרד – עצם העמדתם לדין של קציני צבא.

לאחר ניסיון ההפיכה שנכשל, קידם הנשיא ב-1987חוק נוסף שניסה “להחיות” את החוק הקודם – חרף מחאותיהם של מיליונים שיצאו לרחובות. המערכה נגד החוקים נמשכה במשך שנים והם בוטלו בידי הקונגרס ב-1998, עת שהתחדשו המשפטים נגד אנשי צבא, מודיעין ועוזריהם בגין פשעים נגד האנושות.

“הפיוס הלאומי” המדומה

קרלוס סאול מנם, הנשיא השני שנבחר בעידן הדמוקרטי, שלט יותר מעשור (1999-1989). גם הוא רצה לקדם חנינות לגנרלים שהורשעו בשם “פיוס לאומי”. זאת, חרף העובדה שמנם, לשעבר מושל של אחד המחוזות, ישב בכלא במשך שנים בעת שלטונה של החונטה הצבאית. הדיבורים על “פיוס לאומי” והמעשים שנועדו למנוע עשיית צדק, עוררו גל פוליטיזציה נוסף בקרב הנוער. הנסיגה של המפלגות הגדולות מהבטחותיהן להעמיד לדין את הרוצחים, האנסים והמענים במדים נתקלה במיאוס כללי. במקביל המשיכו ארגוני זכויות האדם העוצמתיים (הסבתות, האימהות ו”איחוס”) לפעול לעשיית צדק. דור חדש התגייס למערכה בסיסמא: “לא לשכוח ולא לסלוח”, שאותה הניפו ארגונים יהודים בארגנטינה באירועים שנערכו לזכר קורבנות השואה.

האמנים הנודעים ביותר הצטרפו למאבק והופיעו ברסיטלים פומביים בפני 60 עד 80 אלף בני נוער. השירים היו פופולריים והמסרים פוליטיים. בקדמת הבימה בלטו פעילי “איחוס”, שביצעו אין-ספור מעשי מחאה נגד השליטים לשעבר. הקצינים שנמלטו (באופן חוקי!) מבתי המשפט, פגשו את פעילי “איחוס” בפתח בתיהם, ברחובות או בבתי קפה. מול הבתים של מחוללי ההפיכה הצבאית ב-1976 התייצבו שבוע אחר שבוע אנשי “איחוס” בפעילות מחאה שכונתה “אסקרצ’ה” – קרי: “יריקה בפומבי”.

שבוע לאחר אחת ההופעות הפומביות השתתפתי לראשונה ב”אסקרצ’ה”. לא סיפרתי להוריי, כי לא רציתי להדאיג אותם. פשוט עזבתי את בית הספר עם כמה חברים והגענו אל המחאה – מרחק כמה רחובות. הגענו לביתו של הגנרל וידלה, ממפקדי הצבא שחולל את ההפיכה העקובה מדם ב-1976 ונשיא ארגנטינה עד 1981. אותו גנרל-רוצח חי לו בשלווה כמה רחובות בלבד מהתיכון בו למדתי בשכונת בלגראנו בבואנוס איירס. באותם רגעים לא ידעתי שהחיים שלי עומדים להשתנות לתמיד: הצטרפתי לפעילות “איחוס” והתמדתי בהשתתפות במחאות ובהפגנות שנערכו כמעט על בסיס יומי.

איפה הילדים? נמצא אותם!

לבד מפעילות המחאה הענפה, ניצבה בפני “איחוס” מטרה חשובה: למצוא את 1,500 בני גילנו שלפי ההערכות נולדו בשנים 1983-1976, בעת שאימותיהם היו במאסר. הארגון “אימהות כיכר מאיו” גייס את המומחים הטובים ביותר במחקר גנטי, כדי לבנות מערכת שמסוגלת לזהותם וגם את הוריהם הרצוחים באמצעות בדיקות שנערכו לסבים ולסבתות. בדרך זו הוקם מאגר ענק עם כל הנתונים הגנטיים הנחוצים.

כך נולד הקמפיין שנמשך עד ימינו ועיקרו: “אם נולדתם בין השנים 1976 עד 1983 ויש לכם ספקות לגבי זהותכם: פנו לאימהות או לסבתות מכיכר מאיו”. במשך השנים, ילדים דאז שהם מבוגרים דהיום ואף הורים בעצמם, פונים אל המאגר על מנת לבדוק את זהותם. זה לא קל. רבים ממתינים שנים רבות עד שהם עושים את הצעד שמשנה את חייהם. גם לאחר בירור הזהות ומציאת המשפחה האמיתית –הם חוששים לאבד את עולמם לאחר שיגלו כי בעל כורחם חיו שנים רבות בשקר.

זהות הנכד ה-133 נתגלתה כאמור לפני שבועיים. יתכן שבעתיד ייחשפו נכדים נוספים ויצטרפו אל המעגל. זה פרק נוסף במאבק להגנת זכויות אדם: לא שוכחים את הקורבנות ולא סולחים לגנרלים. דרישה זו עולה ביתר שאת עם תוצאות הבחירות המקדימות שנערכו בסוף השבוע האחרון, מהן ניכרת מגמת עלייה של כוחות הימין הניאו-ליבראליים הקיצוניים המעוניינים להחזיר את המדינה 40 שנים אחורנית.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/122685