דיון בועדת תכנון בבאר שבע בכוונה לגרש את תושבי ראס ג’ראבה כדי להרחיב את דימונה

דיון בוועדת תכנון בבאר שבע יתקיים מחר (שני) בשעה  1530בעתירה של תושבי הכפר ראס ג’ראבה נגד ההחלטה לפנותם כדי להקים שכונה חדשה בדימונה. זאת, לאחר שבית משפט השלום בבאר שבע פסק בשבוע שעבר כי ראס ג’ראבה יפונה כדי להרחיב את דימונה. פסק הדין קבע כי על מאות תושבי הכפר השוכן במקום לפני קום המדינה להתפנות ולהרוס את בתיהם עד מארס 2024. 

בקשות התושבים להשתלב במרחב העירוני נדחו, והרשויות הסכימו לדון עימם אך ורק בפתרונות מגורים ביישובים שמיועדים לערבים-בדואים. מרכז עדאלה המייצג את התושבים מסר: “החלטת בית המשפט מהווה ראיה לביצוע פשע האפרטהייד”.

בית משפט השלום בבאר שבע נתן פסק דין בעשר תביעות פינוי שהגישה רשות מקרקעי ישראל (רמ”י) במאי 2019 נגד כל תושבי הכפר הלא מוכר ראס ג’ראבה. בפסק הדין שניתן ב-24.7.2023, קבע בית המשפט כי על התושבים להתפנות מן הכפר עד ל-1.3.2024, והטיל על הנתבעים שכר טרחת עו”ד בסך כולל של 117,000 ש”ח. מרכז עדאלה, אשר מייצג את התושבים הודיע כי יגיש בשמם ערעור לבית המשפט המחוזי. 

בתביעות הפינוי שהגישה רשות מקרקעי ישראל (רמ”י), הוסבר שהצורך בפינוי תושבי הכפר, שעל אדמותיהם הוקמה העיר דימונה, הינו המשך הרחבת העיר. זאת, שכן רמ”י מייעדת קרקעות אלה לצורך בנייתה של שכונה חדשה (“שכונת רותם”) בת אלפי יחידות דיור בחלקה המזרחי של דימונה.

יצוין שרבים מתושבי הכפר הלא מוכר ראס ג’ראבה מועסקים בדימונה, ועיקר השירותים להם נדרשו התושבים סופקו בה. תושבי הכפר הביעו את רצונם להשתלב בהרחבה החדשה של העיר, בין אם באמצעות הכרתם ככפר עצמאי השייך למרחב האורבני של דימונה, ובין אם על ידי שילובם בעיר כשכונה בעלת אופי המתאים לאורחות חייהם. ואולם, כאשר חלופות אלה הוצעו על ידי התושבים לרמ”י, היא הפנתה אותם לרשות הבדואים בטענה שלה הסמכות הבלעדית לדון בעניינם. רשות הבדואים בתורה סירבה לדון באפשרויות אלה או לשקול אותם, בטענה כי אין היא מוסמכת לדון בפתרונות שאינם ביישובים בדואים. עד כה, רשות הבדואים הציעה לתושבים פתרונות מגורים אך ורק בכפר קסר א-סר, וזאת על אף שהנתבעים הבהירו כי קרקעות אלה שייכות למשפחות בדואיות אחרות שאינן מסכימות שהם יעברו אליהן.

בפסק הדין, אישר השופט מנחם שח”ק את הממצאים העובדתיים המעידים כי משפחות הנתבעים מתגוררות במרחב דימונה במשך עשרות בשנים, אך קבע שישנן ראיות לישיבה במקרקעין הספציפיים שנדרשים התושבים לפנות, החל רק משנת 1978. על אף שבית המשפט הכיר בכך שהתושבים יושבים בקרקע מזה כ-50 שנה, לשיטתו אין בכך די כדי להקים לתושבים זכויות במקרקעין או לחייב את הרשויות לשקול את שילובם בתכנון השטח. גם טענותיהם של התושבים על היותם ברי רשות, בהסתמך על הבטחות של נציגי הממשל הצבאי עוד בשנות ה-50 כי יוכלו להמשיך ולהתגורר במקום, נדחו בטענה שלא הוכח כי הבטחות אלה ניתנו בסמכות.

פסק הדין דחה גם את כל טענות הנתבעים נגד החלטת הפינוי עצמה, שניתנה לאחר עשרות רבות של שנים שבהם התגוררו במקום התושבים בידיעת הרשויות. הטענה על השיהוי בקבלת ההחלטה נדחתה, משום שלדעת בית המשפט היא אינה כבדת משקל לנוכח הזכויות הקנייניות של רמ”י. בית המשפט גם בחר שלא לדון בתכלית הפסולה של תכנון הרחבת העיר בהתעלם מן האינטרסים של תושבי ראס ג’ראבה, והכריע שעל הנתבעים להתנגד לתכנון זה בהליכים אחרים שלא במסגרת תביעת הפינוי. יצוין שהליכי התכנון של השכונה החדשה טרם החלו, אך בית המשפט שולל למעשה בהחלטתו את אפשרותם של התושבים להתנגד לתוכניות אלה.

לעניין ההפרדה הגזעית, על אף שבית המשפט לא חלק על הגבלת ההסמכה של רשות הבדואים “ליישב בדואים” אך ורק ביישובים המיועדים לבדואים בלבד, וכי לא נשקלה כלל בקשתם להיכלל בדימונה, הוא לא ראה בכך הפרדה גזעית בשל קיומה של אפשרות של יחידים מן הכפר לרכוש קרקעות בשכונה החדשה בעיר. הגיון דומה הנחה את בית המשפט בדחיית הטענות על הפגיעה בזכות החוקתית לשוויון כאשר הסתמך גם על פסק הדין בעניין אום אלחיראן שקבע שדי בכך שאין מניעה למגורי האוכלוסייה הבדואית במקום, כדי לשלול פגיעה כזו. לדברי עדאלה “קביעה זו של בית המשפט, מדגימה כיצד הקמת יישובים המיועדים לבדואים בלבד משמשת אמצעי משפטי כדי לא לשקול שילוב של תושבים בדואים בהתיישבות הנעשית על גבי קרקעותיהם”. 

מרכז עדאלה רואה בפסק הדין המחשה לכך שמשטר המקרקעין של מדינת ישראל וההסדרים החוקיים שהיא יצרה כדי לבססו, מייצרים מערכת סדורה של הפרדה גזעית שעולה כדי ביצוע פשע האפרטהייד לפי המשפט הבינלאומי. עוד עולה בבירור מפסק הדין, כמו גם במקרים של כפרים אחרים שנעקרו כדוגמת אום אלחיראן, שאין בזכויות המעוגנות בחוקי היסוד בישראל, כדי לספק הגנה לזכויות חוקתיות של פלסטינים או לרפא את העקרונות הגזעניים שבבסיס מדיניות ההתיישבות של ישראל. תחת הערכים החוקתיים בישראל, הכוללים את אלו המעוגנים בחוק יסוד: הלאום, וחוק יסוד: מקרקעי ישראל, העקירה הכפויה של הכפר ראס ג’ראבה לשם יישוב יהודים תחתיו, נתפסת כממלאת תכלית ראויה, שהיא לפעול לטובת ציבור שהאזרחים הערבים-פלסטינים אינם חלק ממנו. 

מרכז עדאלה מסר בתגובה לפסק דין: “מאז הנכבה פועלת המדינה באמצעות זרועותיה השונות לעקור את התושבים הבדואים שנותרו בנגב לאחריה, ולרכז אותם למרחבים מצומצמים וביישובים מופרדים, בהם נכפים עליהם תנאי מחייה ירודים בהתעלם מצרכיהם הבסיסיים ומתרבותם. את הממשל הצבאי החליף מארג של גופים, בהם רשות הבדואים, רשות מקרקעי ישראל, ויחידות האכיפה השונות שמופנים באורח גזעני נגד קבוצה אתנית אחת. הללו ממשיכות לפעול במרץ כדי לעקור אוכלוסייה ילידית מאדמתם, בהתבסס על הגדרתה כ’אדמת מדינה'”. 

כמו כןף “מדינת ישראל כבר הבהירה כשעיגנה את העליונות היהודית בחוקתה, תחת חוק-יסוד: הלאום, כי אין היא רואה כל פסול בהפניית קרקעות אלה לטובת קידום יישובים שנועדו ליהודים. על כן, מערכת המשפט חוברת לשאר הזרועות הקולוניאליים האלה, כאשר היא מאפשרת לעקור אזרחים בדואים כדי ליישב יהודים במקומם. גירוש תושבי ראס ג’ראבה, שהיו עד היום חלק בלתי נפרד מן העיר דימונה שהוקמה על קרקעותיהם, מצביע באופן חד משמעי שישראל מבצעת את פשע האפרטהייד נגד אזרחיה הפלסטינים, ונדרשת התערבות בינלאומית מיידית כדי לבלום אותה”. 

עוד בנושא: https://zoha.org.il/122953