בו מפחד ובצדק: סרטו של ארי אסטר מציג את הקפיטליזם כאם מניפולטיבית

בסרטו החדש של ארי אסטר (“תורשתי”, “מידסומר”) “בו מפחד” קשה לדון במונחים שגרתיים. הוא רצוף לאורכו (הממושך – 179 דקות) דימויים ומצבים המתוכננים בקפידה כדי לטלטל את הצופה ולתעתע בו. להערכתי, הצפייה בסרט תותיר, את רוב הצופים פעורי פה. זאת, לאו דווקא בשל קושי לקלוט את עלילתו, הנהירה למדי: בו וסרמן, גבר בודד בגיל העמידה, יוצא למסע אפי במטרה להגיע ללוויית אמו, אשר לבקשתה אינה יכולה להתקיים בהיעדרו. מאורע זה, הבנאלי לכאורה, מחולל שרשרת אירועים סבוכה באופן יוצא מן הכלל. במסגרתה חווה בו מסכת עינויים פיסית ופסיכולוגית המטשטשת את הגבול בין מציאות לדמיון. בסרט ניתן לצפות בבתי הקולנוע “לב” בדיזנגוף סנטר תל אביב ו”סינמה סיטי” גלילות.

את דמותו של בו מגלם חואקין פניקס, המשחק את התפקיד באופן מבריק המהדהד את ביצועו זוכה האוסקר ב”ג’וקר” (טוד פיליפס, 2019). בדומה ל”גוקר”, מאורגן “בו מפחד” סביב תחושת הניכור שחווים פרטים הנדחקים לשולי החברה. שני הסרטים מציגים חוויה אנושית נפוצה זו כמובילה לכיליון מוסרי החורג מגבולות הפרט המנוכר.

ייחודיותו של “בו מפחד” היא בשזירת הביקורת הפוליטית ברבדיו השונים של הסרט באופן הפתוח לפרשנויות שונות. למעשה, נדירים הרגעים בהם מציג “בו מפחד” דימויים שאינם משתמעים לשני פנים. לאורך הסרט, בו מסומם, נפגע בראשו והולך שבי אחר השקרים של הסובבים אותו. כך, כופה הסרט (בהצלחה רבה) על הצופה לחוות את המציאות כמעוותת וכארעית כפי שחווה אותה הדמות הראשית. באופן זה, מבדל עצמו “בו מפחד” מסרטים דוגמת “ג’וקר”. האחרון, למרות תחכומו, מציג נוסחה פוליטית ברורה: הבדידות והניכור שחווים גברים במציאות הקפיטליסטית של המאה ה-21 סוללים את דרכם לאלימות כלפי האחר בתהליך העלול למוטט את המרקם החברתי כליל.

כאמור, הניכור והסבל הקיומי שחווה בו מזכירים לעיתים את אלה שחווה ארתור, הדמות הראשית ב”ג’וקר” ואף את אלה של דמויות מוכרות במותחנים פסיכולוגיים אחרים (“מועדון קרב”, “סינקדוכה ניו יורק” ועוד). עם זאת, האופן שמציג “בו מפחד” את תוצאותיו של ניכור זה שונות. בראש ובראשונה, מבהיר הסרט במגוון דרכים יצירתיות כי הפחד הקיומי המשתק האוחז בבו הוא תוצאה ישירה של יחסיו המשונים עם אמו ואביו. אולם אין בכך כדי לטעון כי המתח הטוען את הסרט נובע ממשקעים אדיפליים קלישאתיים. בשונה מכך, המתח ההורי שמציג הסרט מתפרט במטאפורות לפחדים ולאיומים המרכיבים את הקיום האנושי.

“בו מפחד” מותח ביקורת גם על התרבות הקפיטליסטית, בעודו חושף בהדרגה את יחסיו של הגיבור עם אמו. מונה וסרמן (המגולמת בזקנתה בידי פטי לופון ובצעירותה בידי זואי ליסטר-ג’ונס) הייתה בעלת הון שבנתה אימפריה עסקית. אולם לתפיסתה, כישלונה היחיד היה גידול בנה כפוי התודה המתעלם לחלוטין מהאהבה האינסופית שניסתה להעניק לו לאורך חייה. תפיסה זו מזינה מתח תהומי ואבסורדי מול המסע המפרך שעובר בו במטרה הבלעדית להגיע ללווייתה. יחסיו עם אמו אינם יחסיים בין-אישיים בלבד, אלא מעצבים גם את יחסיו עם החברה בכלל.

בכך מבהיר הסרט כי הניכור והכישלון שחווה בו מול אמו חורג מגבולותיה של מערכת יחסים פרטית. במובנים רבים, מגלמת מונה בעלת ההון ואשת העסקים את החברה הקפיטליסטית של המאה ה-21 ואת תרבותה בדמות אנושית. הכישלון התהומי של בו ביחסיו עם אמו מייצג באופן מרתק את המחנק ואת צמצום האפשרות של הפרט בגבולות החברה הקפיטליסטית. העוני החומרי בו הוא נתון; חוסר המסוגלות שלו לקבל עזרה נאותה לטיפול בבעיותיו הנפשיות; וחוסר האפשרות שלו לקבל החלטות בסיסיות לניווט בכאוס האופף את חייו  – כל אלה נראים כבר מתחילת הסרט כמשחק מכור, ככרוניקה של מוות ידוע מראש.

ביקורת הקפיטליזם אינה ניצבת במרכזו של “בו מפחד”. עם זאת, היא נדבך בולט בסרט ומספקת רובד נוסף למגוון שהוא מציג. למרות שהסרט מתחקה אחר חווייתו הפרסונלית של בו, התחושות שהוא מעלה ומציג הן אוניברסליות וקולקטיביות. בצד הביקורת החברתית, הוא מצליח להיות גם הומוריסטי, אלים ומפחיד למדי. הסרט יכול בהחלט להיחשב סרט אימה, אולם מושא האימה העיקרי הנוכח בו הוא הקיום האנושי והמנוכר עצמו. כך משיג הסרט הישג אמנותי חשוב: הוא מותח ביקורת חברתית בלתי דידקטית אשר אינה מעיבה על יתר חלקיו.

תום קורי