הבחירות לכנסת: תיאוריית שני הקצוות של הקשת הפוליטית ומפיציה

לקראת הבחירות הקרבות מופצת תיאוריה חדשה: “תיאוריית שני הקצוות של הקשת הפוליטית”. קרי: ההשוואה בין הרשימה המשותפת לבין מפלגתו הגזענית של ח”כ איתמר בן-גביר – הציונות הדתית. במהדורות החדשות חוזרים חברי כנסת שוב ושוב על האמירה: “אנו מתנגדים (או מתנגדות) לכל שיתוף פעולה עם קיצונים משני הצדדים”. התבטאות זו פופולרית בעיקר בקרב מרכיבי שתי המפלגות הגדולות בממשלת לפיד – “יש עתיד” בהנהגת ראש הממשלה ו”המחנה הממלכתי” בהנהגת הגנרל בני גנץ.

ההשוואה המופרכת לא נולדה אמש. בריאיון לקראת בחירות 2019 נשאלה אלוף (מיל.) אורנה ברביבאי, אשר התמודדה ברשימת כחול לבן, על שיתוף אפשרי של הרשימה המשותפת בקואליציה. לכך השיבה:  “לא נשב עם מפלגות לא ציוניות משני הקצוות של הקשת הפוליטית. דבר אחד הוא לסרב לשבת עם מפלגות ערביות החותרות נגד קיומה של מדינת ישראל, ודבר אחר הוא לסבור כי הערבים המרכיבים עשרים אחוזים מהאוכלוסייה הם אזרחים הזכאים לשוויון זכויות”. (מדברת על שוויון ותומכת בחוק הלאום…)

שלוש שנים לאחר מכן, שבה שרת הכלכלה ברביבאי על אותן אמירות בדיוק. אולם היא אינה לבדה – כל המועמדים ברשימותיהם של גנץ ולפיד מדקלמים ללא הרף אותו מסר. מעניין לראות כי כאשר הם מתייחסים ל-“שני הקצוות”, הם מקפידים לתקוף בעיקר את “המפלגות הערביות” ולאו דווקא את הכהניסטים של בן גביר. וזאת כאשר מטופחת הפרדה בין “מפלגה ערבית כשרה” בדמות רע”מ בראשות ח”כ מנסור עבאס לבין “מפלגה ערבית קיצונית” בדמות הרשימה המשותפת בראשות ח”כ איימן עודה.

מעומק דף המסרים הישר ללב השיח הפוליטי

“תיאוריית שני הקצוות” חדרה עמוק ללב השיח הפוליטי-האזרחי בישראל. בניסיון להכשיר את הזמנתו של חבר הכנסת הגזען איתמר בן גביר לתיכון בליך בשבוע שעבר, אמרה הילה רומש, מנהלת בית הספר, בשיחה עם ניר גונטז’ (“הארץ”, 9.9): “אנו מזמינים מועמדים משני קצוות הקשת הפוליטית”. תגובת העיתונאי לדבריה הייתה: “מה? איימן עודה הוא קצה? עודה הוא חבר בחד”ש – המקדמת שותפות ערבית-יהודית אמיתית. מה הקשר בין עודה לבן גביר?”.

עודה בשאראת הגיב לשיחה וכתב (“הארץ”, 7.9): “רומש מתרצת את הזמנת בן גביר בהבטחה כי ח”כ עודה יוזמן גם הוא לבית הספר. אני תוהה מה פשר ההשוואה. הראשון מטיף לטוהר הגזע, והשני מקדם שוויון. הראשון קורא לגרש את השני (כמו גם את ח”כ אחמד טיבי וח”כ עופר כסיף), אך עבור מנהלת תיכון בליך שניהם חולקים אותה מדרגה. כולם שווים בפניה. הילד המוכה והילד המכה אחד הם”.

מעבר לדף המסרים שמנסחים הפרסומאים, חשוב לציין כי “תיאוריית שני הקצוות” ממלאת תפקיד חשוב גם בהגדרת המרכז הפוליטי הציוני. מה מרכיב את ה”מרכז”? כל מה שנמצא בין שני הקצוות. מה התוכן האידיאולוגי והערכי של אותו “מרכז”? “שלילת הקיצונים משני הצדדים” בשם “הממלכתיות”. אין זה מקרה כי “כחול-לבן” הפכה ל”רשימה הממלכתית” לאחר האיחוד עם רשימתו של איש הימין גדעון סער.

בשבוע שעבר (6.9) הצהיר שר הביטחון גנץ באירוע פתיחת הקמפיין של מפלגתו: “בבחירות הקרובות אני מתכוון להתמודד על ראשות הממשלה. ארכיב ממשלת אחדות יציבה וממלכתית שאינה נשענת על הקצוות”. “האפשרות היחידה להנהגה שתצליח לבצע חבירות פוליטיות הכרחיות – היא המחנה הממלכתי”, הדגיש.

לכאורה זה מרכז ללא עקרונות

 האם ה”ממלכתיות” מרוקנת מתוכן? ההפך הוא הנכון – היא דוגלת בשמירה על המצב הקיים בכל מחיר. המשך הכיבוש (“תוך צמצום החיכוך”), דבקות בקפיטליזם הניאו-ליברלי (“תוך דאגה לחלשים”), חיזוק העליונות היהודית ושלילית השוויון (הרי “ישראל היא יהודית ודמוקרטית”). כל אלה מרכיבים את הקונצנזוס הציוני שסביבו ניתן לאסוף את רוב המפלגות המתמודדות בבחירות הקרובות.

 “תיאוריית שני הקצוות” היא ניסיון לשכנע את ציבור הבוחרים (בייחוד זה היהודי) בכך שאין אלטרנטיבה. נציגיה סבורים כי מה שהיה הוא שיהיה, תוך התעלמות בוטה ממה שצודק. “תיאוריית שני הקצוות” היא מלחמה פוליטית בשמאל, המשתמשת באמצעים חמקמקים. בינתיים, בעלי ההון סופרים את המיליארדים כל הדרך אל הבנק.