במלכוד ה’אי-אפשר להשוות’: בין עזה לקייב ובין כיבוש לשלום

יומיים לאחר נאומו של נשיא אוקראינה וולודומיר זלנסקי בזום בפני חברי הכנסת (22.3), התקיים בתל-אביב הכנס “בין קייב לרמאללה” שארגנה יוזמת ז’נבה. הכנס נועד למצוא נקודות דמיון ושוני בין הסכסוך בישראל-פלסטין לבין  המלחמה בין רוסיה ואוקראינה, תוך ניסיון לחבר את המלחמה שם לסכסוך כאן.

מנחה הדיון, העיתונאי הוותיק רזי ברקאי שהתפטר לאחרונה מגל”צ, תהה על פשר הכותרת: “ישראל היא אוקראינה או רוסיה? הפלסטינים הם אוקראינים?” – ומיהר להשיב, כמנהג השמאל הציוני, כי “אי אפשר להשוות”. בכך הדגיש כי ברקאי כי הכנס הוא בעצם רק פסאדה ריקה של חשבון נפש.

שר התפוצות נחמן שי (העבודה), נציג הממשלה הבודד שנכח באירוע, מיהר להסביר, כמו ברקאי, כי בניגוד לצבא הרוסי, הצבא הישראלי “אינו יורה באוכלוסייה אזרחית”. על “המבצעים המיוחדים” בעזה אמר, כי במקום צפוף כמו הרצועה יש קורבנות אזרחיים שלא ניתן “להימנע מהם”, זאת בניגוד “לקורבנות האזרחיים באוקראינה”.

הדוברים בפאנל תהו, האם כותרת הולמת יותר לכנס היא משהו בסגנון: “בין מוסקבה לירושלים”. כלומר, הייתה ביניהם הבנה שקטה כי רוסיה וישראל שייכות שתיהן לצד התוקפן בסכסוך. “אבל האוקראינים לא יורים טילים על הרוסים”, הוסיפו, ובכך המשיכו להצדיק את ההתקפות הקטלניות על רצועת עזה.

העיתונאית נעה לנדאו (“הארץ”) תהתה כיצד הסנקציות נגד רוסיה, הפנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג וההתלכדות הבינלאומית לצדה של אוקראינה ישפיעו על ישראל, כמדינה שביצעה פשעי מלחמה במבצעים הצבאיים האחרונים, ועלולה לחזור ולעשותם במתקפות הבאות. דבריה של לנדאו לא נוסחו באופן מפורש, אבל מתגובותיהם של הדוברים בפאנל עלה חשש גובר, כי במתקפה הבאה בעזה תמצא עצמה ישראל מול חומה דיפלומטית ואולי אף מול סנקציות.

האירועים האחרונים, ובראשם “ועידת הנגב” שנערכה בתחילת השבוע (28.3) ודילוגיו של ראש ממשלת הימין נפתלי בנט בין בירות ערביות, מוכיחים כי ישראל מקבלת בזירה הבינלאומית יד חופשית, כמוה נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אינו מקבל.

הסיבה ברורה: ישראל דבקה בפטרונה האמריקאי, שהוא כוח דועך אך עדיין הגמוני בזירה הבינלאומית. ארה”ב מנסה להחליש את רוסיה, ולכן מפעילה את מלוא כובד משקלה הבינלאומי נגד הפלישה לאוקראינה. אך הפתרון לסכסוך בין רוסיה לאוקראינה דומה לזה שיושג בסופו של דבר בין ישראל לפלסטינים: קץ ללחימה, סיום מידי של הכיבוש ומו”מ לשלום צודק. אך זה לא נאמר בכנס. הרי כידוע, “אין להשוות”.