ממשלת שמאל חדשה בצ’ילה: תיקון היסטורי בחלוף 50 שנה להפיכה הצבאית של פינושה

בעוד מספר ימים, ב-11 במארס, תתחיל כהונתה של ממשלת צ’ילה החדשה, ממשלתו של הנשיא גבריאל בוריק ואיש אינו מתגעגע לממשלת הנשיא היוצא, איש הימין הניאו-ליברלי סבסטיאן פיניירה.

אבל הדרך לחילופי השלטון הייתה ארוכה. ב-18 באוקטובר 2019 ניצתה הלהבה שתבעיר את רחובות סנטיאגו וערים נוספות לאורכה של צ׳ילה. הפגנות המוניות שלא נראו כמותן שנים רבות פרצו במדינה הדרומית ביותר בעולם. כמה שבועות קודם לכן הנחיתו הרשויות גזירה כלכלית נוספת על האוכלוסייה, הפעם בדמות העלאה של 30 פסו (כ-15 אגורות) בתעריף כרטיסי הנסיעה בתחבורה הציבורית. תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים התארגנו בבתי הספר והחלו להתפרץ לתחנות הרכבת התחתית בעיר סנטיאגו בלי לשלם, כשהם פוסחים על מעברי התשלום בהמוניהם. המענה של ממשלת הימין היה – להציף את תחנות הרכבת התחתית בכוחות משטרה, שטיפלו בצעירים באלימות רבה.

בתגובה לדיכוי, הצטרפו המונים לתלמידים במחאה שאורגנה ב-18 באוקטובר. אחת הסיסמאות הראשונות של המפגינים הייתה: ״זה לא בגלל 30 פסו, זה בגלל 30 השנים האחרונות״. בחודשים שלאחר התפרצות הר הגעש החברתי הזה, נהרגו כ-40 אזרחים בעימותים עם המשטרה והצבא במהלך ההפגנות ההמוניות. יצוין שיום לאחר פרוץ המחאה, הכריז הנשיא פיניירה על מצב חירום לאומי, הטיל עוצר לילי בכמה ערים במדינה ופרס את כוחות הצבא ברחובות. כ-400 מפגינים איבדו עיניים כתוצאה מפגיעה של כדורים חיים וכדורי גומי, אשר נורו בכינון ישיר.

 פינושה הלך, אבל מורשתו נשארה

אך שרשרת האירועים שהובילה למחאה ההמונית החלה זמן רב לפני אוקטובר 2019. כפי שנאמר בסיסמאות התלמידים, כדי להבין את המחאה יש לחזור בזמן יותר מ-30 שנה, ל-11 בספטמבר 1973. במועד זה הפילה הפיכה צבאית עקובה מדם בראשות הגנרל אוגוסטו פינושה את ממשלתו הסוציאליסטית של סלבדור איינדה, וזאת בסיוע שירותי הביון של ארה”ב ובעיצומה של המלחמה הקרה.

פינושה, קצין בכיר שאיינדה עצמו מינה לתפקיד הרמטכ״ל שבועיים לפני ההפיכה, היה רודן אכזר. במשך 17 שנות הדיקטטורה הוא רדף אנשי שמאל והשליט טרור כלפי תומכיו של איינדה. תחת שרביטו נהרגו, הועלמו, הוגלו ועונו אלפי צ’יליאנים וצ’יליאניות. אם לא די בכך, פינושה דאג למחוק את כל ההישגים הפוליטיים והחברתיים של ממשל איינדה. הוא הנהיג במדינה מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, בעזרת הממשל של ארצות הברית ובפיקוחו. מדיניות זו מעוגנת בחוקה חדשה שחיברה הדיקטטורה בעזרת גורמים אזרחיים ימניים-קיצוניים, ואשר נכנסה לתוקף ב-1980.

ב-1989 נסתיימה סוף כל סוף הדיקטטורה הצבאית. פינושה כבר לא זכה בתמיכה בלתי אמצעית מארה”ב. בלית ברירה, הוא קבע משאל עם על המשך כהונתו, כשהוא בטוח בניצחונו. יש הסבורים שבכוונתו היה להכריז על ניצחון ללא קשר לתוצאות המשאל. למרות הקשיים הרבים ולאחר שעות של המתנה מתוחה התפרסמו התוצאות הסופיות. אלה קבעו כי העם הצ’יליאני מאס בדיקטטורה ובחר להיפרד מהעריץ פינושה. כתנאי להעברת שלטון מסודרת, הוא המשיך לכהן שנים כרמטכ״ל הצבא ואף התמנה – שלא באמצעות בחירות – לסנאטור לכל החיים. פינושה מעולם לא נשפט על פשעיו נגד האנושות ומת בשיבה טובה בשנת 2005. נחשף שהוא היה לא רק רוצח המונים, אלא אף גנב: בחשבונות בחו”ל החזיק מיליוני דולרים ששדד מקופת המדינה.

למרות שבבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו בסוף 1989 עלתה לשלטון קואליציית מרכז-שמאל, המעבר לדמוקרטיה היה כרוך בקשיים רבים ובוויתורים גדולים מצד השלטון החדש. זאת, בניגוד לרצון ולשאיפות של אלה שחלמו על שינוי עמוק ולחמו למענו.

״השמחה מעבר לפינה״, הבטיח השלטון החדש, אבל השמחה לא הגיעה: ממשלות המרכז-שמאל שהתחלפו בשנות ה-90 ויתרו על חלומות השינוי ואף העמיקו את המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית: חברות אירופיות השתלטו על השירותים הבסיסיים: חשמל, גז, מים, ואף כבישים לכל אורך המדינה – ובמקביל דאגו להרוס את חברת הרכבת הלאומית.

כל הזכויות החברתיות שמדינה אמורה לספק לתושביה, כמו חינוך, רפואה ופנסיות – הופרטו. כל מי שיכול היה להרשות לעצמו לשלם עבור בתי ספר וביטוח בריאות פרטיים, זכה בחינוך וברפואה איכותיים. אך עבור רוב רובה של האוכלוסייה, כמובן, לא היו אלה בהישג יד. עוד בתקופת פינושה הוקמו קרנות פנסיה פרטיות, שחובתו של כל אזרח עובד הייתה להשתייך לאחת מהן, אך הקצבאות היו זעומות. עד עצם היום הזה, קיימת שיטת פנסיות זו בצ׳ילה, שכן ב-30 שנות דמוקרטיה שום שלטון לא הקים מחדש את הפנסיות הציבוריות.

אי-שביעות הרצון גדלה עם השנים, אולם לא השתקפה בתסיסה חברתית או בתוצאות הבחירות. נדמה היה שלאזרח אין ברירה אלא לתת את קולו לגוש הימין או לגוש המרכז-שמאל. אז בוחרים ברע במיעוטו וממשיכים הלאה.

יוצאות מן הכלל היו המחאות במסגרת ״מרד התלמידים״ של שנת 2011, כאשר תלמידי תיכון יצאו בהמוניהם לרחובות, פשטו על בתי ספר והשתלטו עליהם. הם דרשו מהנשיאה הסוציאל-דמוקרטית מישל בשלט חינוך חינם, אוניברסלי ואיכותי. התנועה הייתה חזקה והתלמידים נחושים. הם זכו מייד בתמיכה של ראשי ארגוני הסטודנטים דאז. יעדי המחאה אמנם לא הושגו, אבל רבים מראשי ארגוני התלמידים – בני ובנות דור שלא חי תחת הדיקטטורה הצבאית – הפכו בחלוף השנים מנהיגים וחברי פרלמנט במפלגות שמאל חדשות, שלא היו מחויבות לממסד הפוליטי.

שובה של המחאה ההמונית

כך, אירועי אוקטובר 2019 היו סגירת מעגל: מה שלא השיגו תלמידי התיכון ב-2011, השיגו עמיתיהם הצעירים שמונה שנים מאוחר יותר: להפיץ את המחאה לכל חלקי המדינה ולעורר מעורבות פוליטית רחבה.

התוצאה הפוליטית החשובה ביותר של מחאות אוקטובר היא כינונה של אסיפה לאומית מחוקקת, שתפקידה לחבר חוקה חדשה במקום חוקת הדיקטטורה מ-1980. שלטון הימין של פיניירה התנגד לכינון האסיפה, אך הגיע להסכם עם חלק מהאופוזיציה בדבר עריכת משאל עם. תוצאותיו של המשאל הפתיעו את כולם, שכן איש לא חזה ניצחון כה עצום גדול לתומכי האסיפה הלאומית: 80% תמכו מול 20% שהתנגדו.

זה הישג עממי היסטורי, למרות שיש מי שמבקר אותו, בעיקר ארגונים בשמאל הרדיקלי, שכן הדרישה העממית הייתה לכונן אסיפה מחוקקת עם סמכויות רחבות יותר, שתורכב אך ורק מאזרחים מן השורה, ללא “פוליטיקאים שבעים” שאשמים בכל מה שרקוב בחברה הצ’יליאנית. אף על פי כן נבחרה האסיפה המכוננת, והיא נושאת עמה תקווה גדולה לשינויים מרחיקי לכת בחברה ובשיטת הממשל. 155 הנציגים והנציגות של האסיפה נבחרו בבחירות כלליות, והם חברים בתנועות  חברתיות  ברחבי  הארץ. ישנו  גם מיעוט של נציגים הנמנים עם מפלגות. לפי עמדותיהם הפוליטיות, רק 20% מבין חברי האסיפה המכוננת הם תומכי הממשל הימני לשעבר. עוד בטרם כינונה של האסיפה, ובעיקר מאז החלה לעבוד, ניסו מפלגות השלטון והימין הצ’יליאני לטרפדה, הטילו בספק בסמכויותיה, מתחו ביקורת על עבודתה, זלזלו בנציגיה והמעיטו בחשיבותה. זאת, במסגרת מסע דה-לגיטימציה שניתן להגדירו כפתטי, אבל יחד עם זאת מסוכן. נציגי הימין באסיפה עצמה ניסו לא אחת לחבל בה מבפנים. עד כדי כך הגיעו הדברים, שיש לא מעט אזרחים המפקפקים בכשירותה של האסיפה.

נשיא חדש, תקוות חדשות

שלטונו של הנשיא פיניירה עומד להסתיים. השבוע יתמנה לנשיא גבריאל בוריק, צעיר בן 35 ומועמד השמאל החדש, שהביס את יריבו מהימין הקיצוני בבחירות הכלליות בדצמבר אשתקד. הנשיא הנבחר היה מראשי הסטודנטים שתמכו במרד התלמידים בשנת 2011. בחירתו היא עוד סגירת מעגל נפלאה: יהיה זה תפקידו של הנשיא בוריק ללוות את הליך כתיבת החוקה עד לסיומו. לפני הבחירות, שררה דאגה נוכח האפשרות שתפקיד זה ייפול לידי הימין.

בוריק אמנם ניצח בהפרש של 10 נקודות, אך בניגוד לרוב הסקרים. נראה כי אחרי כישלונו הגדול של שלטון הימין, הציפייה לשינוי גדלה בהתאם. מועמד הימין, חוסה קאסט, הוא נצר למשפחת מהגרים מגרמניה, שאביו היה חבר המפלגה הנאצית. קאסט תמך בשלטון הצבאי, ויש לו עבר מפוקפק מאוד בנוגע להפרת זכויות אדם במהלך הדיקטטורה. במהלך קמפיין הבחירות התמקד קאסט במסרים נגד המהגרים, נגד העלאת מיסים ונגד הקומוניסטים. הוא אף התגרה בבוריק וטען שאם זה ייבחר – ״הקומוניסטים ינהלו את העניינים״.

קאסט דיבר לא רק אל ה”בייס” בימין הקיצוני. הוא תקף את האסיפה המכוננת וניסה להמעיט בערכה עוד מיומה הראשון. הוא תקף לא רק את עצם קיומה, אלא גם את נציגיה, את אופי עבודתם ואת כשירותם לחבר חוקה. אילו היה נבחר לנשיא, קרוב לוודאי שהיה מעמיד שלל בעיות בפני האסיפה, מקשה מאד על עבודה ואף מנסה לבטלה כליל. לכן היו הבחירות האחרונות כה חשובות: לא מדובר בחילופי שלטון בלבד, אלא בעיצוב אופי המדינה ובבסיס החוקתי שלה בתקופה החדשה שתתחיל השבוע. עם הנשיא הנבחר בוריק עתיד החוקה החדשה נראה בהיר יותר, והתקווה למדינה צודקת יותר מורגשת יותר מתמיד.

בצ׳ילה ובעולם ניכרת התרגשות רבה מהמהפך שסימנה בחירתו של בוריק לנשיאות. הוא צעיר מהפריפריה שגדל בקצה הדרומי של המדינה. הוא הגיע לפרלמנט אחרי שנמנה עם מנהיגי הפגנות הסטודנטים ותלמידי התיכון ב-2011. בוריק לא חי תחת הדיקטטורה של פינושה ולא היה שותף לתהליך הדמוקרטיזציה הכושל בהובלת מפלגות המרכז-שמאל שמכרו את עקרונותיהן. נגד כל הסיכויים, הוא ניצח את הפוליטיקה הישנה ואת ההסתה והלאומנות הקיצונית שהפנה נגדו יריבו השמרני. אכן, זה מהפך.

אבל השינוי האמיתי כרוך בעבודתה של האסיפה המכוננת. זו תבנה את הבסיס החוקתי לצ׳ילה חדשה, צודקת יותר והומנית יותר, שתשליך את החוקה של פינושה, סוף כל סוף, לפח הזבל של ההיסטוריה.

קלאודיו מנדלר, ההתאגדות היהודית דיאנה ארון, צ’ילה

עוד בנושא: