אנחנו צריכים חברים: כדי לחולל שינוי פוליטי דרושה קבוצה מגובשת, מחויבת ומאורגנת של פעילים

שוב ושוב נאמר לנו כי בעיותינו יכולות להיפתר באמצעות דמיון, רעיונות גדולים ויצירתיות. עושה רושם שרעיונות יצירתיים חדשים יפתרו לא רק את משבר האקלים, אלא גם את חוסר השוויון הקיצוני ואפילו יגברו על השנאה הגזעית. באופן מוזר, המשיכה הזאת ל”לחשוב בגדול” ולהיות “בעל דמיון” מאחדת את כולם, החל מענקיות טכנולוגיה, עבור בפעילים סוציאליסטים, פוליטיקאים מהזרם המרכזי, ואפילו “קומוניזם של מותרות”.

אחדות לכאורה זו מונעת מאיתנו לראות כמה חמורים הקונפליקטים הבסיסיים סביב הקפיטליזם, גבולות, הגירה ומשאבים. החלוקה נסתרת מהעין, מוסתרת על ידי הפנטזיה שיכול להיות רעיון גדול מספיק, יצירתי מספיק ודמיוני מספיק כדי לפתור את כל הבעיות שלנו- לכאורה באופן מידי.

כזו היא האשליה שמניעה את המשיכה לדמיון. אבל המציאות היא שאנו ניצבים בפני קונפליקטים יסודיים סביב עתיד החברות בהן אנו חיים וסביב עולמנו. שינוי חברתי אינו נטול כאב. עלינו להשלים עם המציאות של מחלוקת, לדעת באיזה צד אנחנו ניצבים, ולהילחם על מנת לחזק את הצד הזה. אנחנו לא צריכים לשכנע את כולם. תחת זאת, אנחנו צריכים לשכנע מספיק אנשים לשאת את דגל המאבק ולנצח.

רעיונות גדולים הם כלום ללא קאדרים שילחמו עבורם. אולם רבים מדי בשמאל העכשווי, במיוחד בבריטניה וארה”ב, נכשלים לפתח ולקיים לוחמים חזקים, מחויבים ומאורגנים. המשמעת של עבודה קולקטיבית בשם מטרה משותפת הוחלפה על ידי שיח אינדיבידואליסטי של נוחות וטיפול עצמי.

שיח זה, והפרקטיקות עליהן הוא ממליץ, באים בתגובה לבעיה אמיתית- המחסור בארגונים פוליטיים שהם משמעותיים לחבריהם (Members) ותומכים בצרכיהם. בהיעדר ארגונים כאלה, מתייחסים חלק מהשמאלנים לרשתות החברתיות כאל פורקן פוליטי. אבל בהתחשב בזעם הבלתי פוסק, כניסה לאינטרנט כדי להיות שמאלני יכול להיות דבר מאוד מזוכיסטי.

אלה שאמורים להיות לצידנו הם אלו שמרפים את ידינו יותר מכל. אותו הדבר קורה כאשר קבוצות בעניינים רגעיים מוקמות לתכנן פעולות או אירועים. מורגלים לנזקי ופגעי הגזענות המגויסת של הקפיטליזם, אנחנו נפגעים בקלות ומתקשים לתת אמון באחרים. הפנייה לטיפול עצמי מטפלת בסימפטום, אך לא בגורם לחוסר היכולת הפוליטית שלנו. היא מתעלמת ממה שבאמת חסר לנו- יחסים פוליטיים הבנויים על סולידריות.

ההיסטוריה של הארגון הסוציאליסטי והקומוניסטי נותנת לנו דמות המגלמת יחסים שכאלה- החבר. כאופן פנייה, דימוי של שייכות ונשא של ציפיות, החבר מציין את היחס בין מי שנמצאים באותו צד של מאבק פוליטי. בהולכו מעבר למובן של פוליטיקה כעניין של הכרעות אינדיבידואליות, החבר מצביע על הציפיות לסולידריות הנחוצות על מנת לבנות יכולות פוליטיות משותפות. בגלל הציפיות של חברינו אנחנו מגיעים לפגישות שאחרת היינו מפספסים, עושים עבודה פוליטית שממנה היינו עשויים להתחמק, ומנסים לעמוד באחריות שלנו זה כלפי זה. אנחנו חווים את השמחה של מאבק מחויב, של למידה דרך תרגול. אנחנו מתגברים על הפחדים שעשויים היו להמם אותנו אילו נאלצנו להתמודד איתם לבד. החברים שלנו הופכים אותנו לטובים יותר, חזקים יותר ממה שנוכל אי פעם להיות לבדנו.

שנאה גזעית עומדת למשפט

קחו למשל דוגמא מההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית של ארה”ב: משפט ראווה מפורסם אותו היא ארגנה בהארלם ב-1931. המפלגה העמידה את אוגוסט יוקינן, פועל פיני, למשפט בעבור דעה קדומה גזענית, שמירה על עליונות לבנה, וקידום עמדות מזיקות למעמד הפועלים. כ-1,500 פועלים שחורים ולבנים נכחו במשפט המפלגתי, שנערך בקזינו בהארלם, אחד האולמות הגדולות ביותר באזור. קלרנס האת’אווי, העורך הלבן של הדיילי וורקר, הציג את המקרה בשם התביעה. ריצ’ארד ב. מור, אחד מהדוברים השחורים המוערכים ביותר של המפלגה, ניהל את ההגנה בשם יוקינן. חבר מושבעים שהורכב מארבעה עשר פועלים, שבעה שחורים ושבעה לבנים, נבחרו לגזור את פסק הדין.

יוקינן היה אחד מתוך שלושה חברי מפלגה לבנים שעבדו כשומרים בנשף ריקודים במועדון הפועלים הפיני בהארלם. כמה פועלים שחורים הגיעו לנשף והוכנסו אליו רק בלית ברירה. מרגע שנכנסו, הם זכו ליחס כה עוין עד שבמהרה בחרו לעזוב. איש מבין חברי המפלגה הלבנים לא קיבל את פניהם או הגן עליהם.

בעת החקירה שניהלה המפלגה בעניין התקרית, חבריו של יוקינן הודו בשגיאותיהם. אך יוקינן ניסה להצדיק את התנהגותו בכך שהסביר שחשב שהפועלים השחורים ייכנסו לחדר הבריכה ושהוא לא רצה לרחוץ לצד שחורים.

עד לזמן בו החל המשפט המפלגתי, יוקינן כבר הכיר באשמתו והבטיח לתקן אותה על ידי עבודה קונקרטית למען המאבק למען שחרור השחורים. השאלה שעמדה בפני המושבעים הייתה אפוא האם יש להרחיק את יוקינן מחברותו במפלגה בעבור הגזענות וה”שוביניזם הלבן” שלו, או להשאירו על תנאי.

טיעוניו של האת’אווי בשם התביעה הדגישו את העובדה שיוקינן לא רק שנכשל לפעול בהתאם לציפיות השוויוניות של המפלגה הקומוניסטית, אלא שעצם הכישלון הציב אותו לצדם של מבצעי הלינצ’ים ובעלי האדמות. אפילו ביטוי קל של עליונות גזעית לבנה מערער את הסולידריות המעמדית ומחזק את הבורגנים. כשיוקינן נכשל לעמוד במחויבותה של המפלגה לשוויון גזעי, הוא נתן לפועלים שחורים סיבה טובה לצפות לבגידה- מצד המפלגה ומצדם של הלבנים בכלל.

האת’אווי הזכיר למושבעים שבגלל שהמאבק עבוד שוויון זכויות עבור השחורים היה בלתי נפרד מהמאבק הפרולטרי, על המפלגה הקומוניסטית להוכיח- בפועל- שהיא מחויבת למחות כל סימן של שוביניזם לבן. הרחקתו של יוקינן תוכיח את המחויבות הזאת. אולם האת’אווי גם הציע ליוקינן דרך חזרה למפלגה. אם יוקינן יאבק באופן פעיל נגד עליונות לבנה, ימכור את העיתון השחור The Liberator וידווח על משפטו במועדון הפועלים הפינים, אז הוא יוכל להגיש בקשה להצטרפות מחדש.

נאום ההגנה של מור העביר את הפוקוס אל האויב האמיתי, המעמד הקפיטליסטי. בעלי האדמות והבורגנות הם אלו שהפיצו את הרעל של שנאה גזעית- כשהם נעזרים לשם כך באיגודים ובסוציאליסטים האופורטוניסטיים. הנקודה של מור לא הייתה שיוקינן לא צריך לשאת באחריות אישית. היא הייתה שאף אחד לא חף מפשע. כל אספקט באימפריאליזם הקפיטליסטי מפיץ את האידאולוגיה המושחתת של עליונות לבנה.

מור הפנה את ביקורתו חזרה אל המפלגה הקומוניסטית, ושאל האם היא עשתה את העבודה החינוכית ההכרחית על מנת להתעמת עם השנאה הגזעית. האם היא פיתחה תכניות עבור תנועת פועלים שיסבירו את החשיבות של המאבק כנגד הלינצ’ים? האם היא עשתה מאמץ רציני לשרש את הדעות הקדומות? מור הכריז שהתשובה היא “לא”. המפלגה הייתה שותפה לפשעו של יוקינן. לפיכך, מור סיכם כי ביקורת עצמית, ולא הרחקה, הייתה הדרך הנכונה. ביקורת עצמית תאפשר למפלגה להוכיח את מחויבותה באמצעות פעולותיה. רווח נוסף, טען מור, היה בכך שביקורת עצמית תשמר את יוקינן עבור המאבק, גורם מכריע כאשר חיוני לרתום כל פועל עבור המאמץ להפיל את המערכת.

בנאומו המסכם הזכיר מור למושבעים את הרצינות של הרחקה משורות המפלגה הקומוניסטית. “הייתי מעדיף שראשי יופרד מגופי על ידי מבצעי הלינצ’ים הקפיטליסטים מאשר להיות מורחק מהאינטרנציונל הקומוניסטי”, אמר מור. כוונתו הייתה שלהיות מורחק מהמפלגה, להיות מופרד מחבריו ושתשלל ממנו חברותם, הוא גורל גרוע ממוות. זהו סוג של מוות חברתי בו הפועל הופך להיות אאוטסיידר בתנועתו שלו, אדם שהוא גרוע כמו, או אפילו יותר, מהקפיטליסטים עצמם.

מור סיכם כי את יוקינן יש לגנות, אבל כי חשוב יותר לגנות את הקפיטליזם על הייאוש, הדעות הקדומות, הטרור והלינצ’ים שהוא מפיץ. המפלגה צריכה להציל ולחנך את החבר, לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו. בנוסף על המפלגה לנהל מאבק חסר פשרות נגד השוביניזם הלבן וכל דבר אחר שמאיים על האחדות המעמדית.

המושבעים מצאו כי יוקינן אשם, מה שלא היה מפתיע בהתחשב בכך שהוא כבר הודה באשמתו. הם הסכימו על הרחקתו מהמפלגה, אך היו חלוקים בשאלה האם ההרחקה צריכה להיות לחצי שנה או שנה. הם קיבלו את הצעות התביעה עבור הדרכים בהן יוקינן צריך לתקן את שגיאותיו, מכירת The Liberator ומאבק נגד שוביניזם לבן. כך שלמרות שיוקינן הורחק, הוא נותר חבר. המשפט הסתיים בהחלטה שאישרה את תפקידו במאבק המעמדי, תפקיד המתמקד בבניית אחדות בין פועלים לבנים ושחורים. המפלגה לא ניתקה אותו. היא סיפקה לו דרך חזרה.

יום למחרת המשפט, נעצר יוקינן והועמד לגירוש. ארגון “הגנת העבודה הבינלאומית” (ILD) שנתמך על ידי הקומינטרן הגן עליו במהלך דיוני הגירוש.

באותו צד

משפטו של יוקינן מלמד אותנו מספר לקחים שסוציאליסטים עכשוויים יעשו בחוכמה אם ילמדו מחדש. לקחים בנוגע לחברות. הלקח הראשון נוגע להימצאות באותו צד. התביעה וההגנה חלקו את אותם עקרונות ומטרות: אחדות מעמד הפועלים, חיסול העליונות הלבנה, הכורח בשוויון גזעי בפועל בחיי היום יום, מהפכה פרולטרית. העקרונות המשותפים אפשרו להם לתפוס ולזהות את האויב המשותף- הקפיטליסטים ובעלי האדמות שמפיצים עליונות לבנה וחוקי לינץ’. כל מי שקיבלו את עקרונות אלה היו חברים, אפילו אם הם טעו. זה שהם היו חברים אמר שהם היו בעלי ערך למאבק. הם רק היו צריכים לימוד, אימון. המהפכה זקוקה לכמה מגויסים שרק תוכל להשיג.

הלקח הבא נובע מהקודם: הערך של ביקורת עצמית קולקטיבית. אם אחד מחברינו שגה, אנחנו חולקים את האחריות לשגיאה שלו. מה יכולנו לעשות כדי למנוע אותה? איזו הנחיה או הדרכה יכולנו לספק? כולנו מוקפים על ידי האידאולוגיה הגזענית של הקפיטליזם כל הזמן. עלינו לתמוך האחד בשני במאבק נגדה. אנחנו חייבים לגנות פעולות שמחזקות עליונות לבנה ולגנות באופן תקיף אף יותר את המערכת שיוצרת אותה.

לבסוף, הלקח השלישי נוגע לדרך חזרה. בניגוד לזהותיות הרעילה שמארק פישר כינה “טירת הערפדים“, ולתרבות הביטול המזיקה שסובבת בקרב שמאלנים ברשתות החברתיות בארה”ב, בפרשת יוקינן כיוונה המפלגה הקומוניסטית לאחדות. היא נקטה בשיטות שבונות את האחדות הזאת במקום לערער אותה. אפילו מישהו שמורחק מהמפלגה לא לחלוטין נודה. למעשה, כאשר הוא נתקל בכוחה האגרסיבי של המדינה האימפריאליסטית, המפלגה הובילה את ההגנה עליו. יוקינן עדיין היה באותו צד של הקומוניסטים. הוא עדיין היה חבר. הוא קיבל את החלטת המפלגה לגבי העבודה שהוא היה צריך לעשות כדי להיאבק בעליונות הלבנה ולבנות אחדות בקרב מעמד הפועלים. מה שעמד על הפרק לא היה מוסרנות- הצורך ב”התנצלות”- או גזר דין אינדיבידואלי לגבי היחס שלו. מה שהיה משנה היה לעשות את העבודה המהפכנית שהמאבק דרש.

משמעת

עבור חלק מהאנשים בשמאל העכשווי, למשמעת יש שם רע. לא רק שהם רואים משמעת כאיום על חירות הפרט, אלא גם שהם סקפטיים לגבי השתייכות פוליטית אינטנסיבית מכל סוג. כשהם מתבוננים על המשמעת החברית רק בתור מגבלה ולא בתור החלטה לבנות יכולות קולקטיביות, הם מחליפים את הפנטזיה שפוליטיקה יכולה להיות אינדיבידואלית במציאות של מאבק פוליטי. ההחלפה הזאת משמיטה את העובדה שחברות היא בחירה- הן עבור המצטרפים והן עבור המפלגה המצרפת. היא גם מתעלמת מהמאפיין המשחרר של המשמעת. שכן כשיש לנו חברים, אנחנו משוחררים מהמחויבות להיות ולדעת ולעשות הכול בכוחות עצמנו; במקום זאת, ישנו קולקטיב גדול יותר עם קו, תכנית וסט של משימות ומטרות שכולנו נותנים כתף לעמוד בהן. אנחנו משוחררים מהציניות, שמתיימרת להיות בגרות, בזכות האופטימיות המעשית שעבודה נאמנה מחוללת. משמעת מספקת את התמיכה שמשחררת אותנו לעשות טעויות, ללמוד ולצמוח. כשאנחנו טועים- וכל אחד מאיתנו יטעה- חברינו יהיו שם כדי לתפוס אותנו, להרים אותנו מהקרשים, ולתקן אותנו. אנחנו לא נטושים לעשות זאת לבד.

אנשי שמאל לא מפלגתיים ולא מאורגנים נשארים לעתים קרובות מוקסמים מהאשליה ש”אנשים רגילים” כביכול יצרו באופן ספונטני צורות חיים חדשות שיחנכו עתיד מפואר. אשליה זו נכשלת להכיר במחסור ובחוסר היכולת שארבעים שנות הניאו-ליברליזם גרמו להמוני הציבור. אם זה היה נכון שצנע, חובות, קריסת תשתיות מוסדיות ובריחת הון היו יכולים להוביל להופעה ספונטנית של צורות חיים שוויוניות, לא היינו רואים את הפערים הכלכליים העצומים, החרפת האלימות הגזענית, ירידה בתוחלת החיים, מוות איטי, מים לא ראויים לשתייה, אדמה מזוהמת, שיטור ומעקבים צבאיים, ושכונות עירוניות ופרבריות חרבות שכיום הם דברים שבשגרה.

מיצוי משאבים כולל גם מיצוי משאבי אנוש. פעמים רבות אנשים רוצים לעשות משהו אבל הם לא יודעים מה לעשות או איך לעשות זאת. הם עשויים להיות מבודדים במקומות עבודה שאינם מאוגדים, עמוסים מדי על ידי מספר משרות גמישות, נמתחים עד דק בטיפול בחברים (Friends) ובני משפחה. ארגון ממושמע- המשמעת של חברים המחויבים למאבק משותף למען עתיד שוויוני ומשחרר- יכול לעזור כאן. לפעמים אנחנו רוצים וצריכים מישהו שיגיד לנו מה לעשות כי אנחנו עייפים ומאומצים מדי בכדי להבין זאת בעצמנו. לפעמים כשאנחנו מקבלים משימה כחבר, אנחנו מרגישים שלמאמצים הקטנים שלנו יש משמעות ומטרה גדולה יותר, אולי אפילו משמעות היסטורית עולמית במאבק עתיק יומין של ההמונים כנגד דיכוי. לפעמים, עצם הידיעה שיש לנו חברים שחולקים את המחויבויות שלנו, את ההנאות שלנו ואת המאמצים שלנו ללמוד מכישלונות, הופכים את העבודה הפוליטית לאפשרית במקום בו היא לא הייתה אפשרית קודם לכן.

המאמר פורסם לראשונה באנגלית באתר “ג’קובין” ב-18 בנובמבר 2019.

תרגם לעברית וערך: אדם אלי