fbpx

לא צריכים עוד ש"ס: את מי משרתת הפוליטיקה הסקטוריאלית של מנסור עבאס

עבאס אימץ בהתלהבות אם ההשוואה לש"ס, אך האם הפוליטיקה המגזרית באמת מיטיבה עם מי שהיא מתיימרת לייצג?

מאז הקמתה של ממשלת השינוי מסתמנת אופנה חדשה בקרב מצביעי השמאל הציוני: התלהבות ממנסור עבאס. האנשים אשר הביעו שאט נפש מהרשימה המשותפת בבחירות לכנסת ה-22 וה-23 בגלל ההומופוביה והשמרנות של התנועה האסלאמית, מעניקים עכשיו חיבוק חם לעבאס. לדברי אוהדיו החדשים בציבור היהודי, עבאס מבטא מסר חדש ומרענן של השתתפות החברה הערבית בציבוריות הישראלית ובמוסדות המדינה, של שותפות יהודית-ערבית, ואף של "מתינות".

מאמרו של מיכאל מילשטיין במוסף "הארץ" (17.12) הוא דוגמא בולטת – אחת מני רבות – למגמה זו. מילשטיין מכתיר את עבאס בתואר: "הפוליטיקאי הערבי המשפיע ביותר בישראל מאז הקמתה". הוא מתאר את הצטרפותה של רע"מ לקואליציה כ"אחד הניסויים הפוליטיים והציבוריים החשובים שנערכים בישראל", ואת מדיניותו של עבאס בתור "הבשורה הרעננה ביותר בנוגע ליחסי יהודים-ערבים שהועלתה בישראל בעשורים האחרונים", המפגינה "נכונות חסרת תקדים להשתלב במדינה בלי לחתור לקעקוע צביונה". בפסקת הסיום מכריז מילשטיין: "בשורת השינוי אשר לה ייחלו רבים בחברות הערבית והיהודית הגיעה".

עבאס עצמו מטפח תדמית זו בהתלהבות. הוא אימץ את ההשוואה בין רע"מ לש"ס כמפלגות פרגמטיות המבקשות לקדם את רווחת המגזר אותו הן מייצגות. בראיונות בתקשורת העברית עבאס אף כינה עצמו "אריה דרעי הערבי" (בערבית, כמובן, לא יתפסו אותו באמירה כזו). כאן מתבקש לשאול: האמנם הצליחה ש"ס להיטיב עם ציבור בוחריה? ואת מי משרתת פוליטיקה סקטוריאלית מסוג זה?

הציבור החרדי, כידוע, הוא אחד העניים ביותר בישראל. על אף שש"ס הייתה שותפה ברוב הממשלות בשלושת העשורים האחרונים, עובדה יסודית זו לא השתנה. נהפוך הוא – הפערים החברתיים והכלכליים בארץ רק העמיקו, לרעת מצביעיה העניים של המפלגה. מי כן הרוויח מהפרויקט הפוליטי ששמו ש"ס? שכבה דקה של עסקנים, רבנים ומקורביהם, שנעזרו בשררה ובמשאבי המדינה כדי להדק את אחיזתם בציבור החרדי והמזרחי המסורתי.

האם ניסתה ש"ס להתמודד ברצינות עם מקורות הקיפוח והעוני של הציבור אותו היא מתיימרת לייצג? התשובה שלילית, שכן הקיפוח והעוני המתמשכים הם מקורות כוחה של  המפלגה.  מעמדם  של  מנהיגיה  מבוסס  על  תפקידם כמתווכים בין השלטון לבין מגזר מוחלש התלוי בהם מבחינה חומרית. במילים אחרות, ש"ס לא ערערה על הסדר הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, אלא השתלבה בתוכו.

זו, אם כן, הדוגמא שעומדת לנגד עיניו של עבאס – לפי עדותו שלו. אין זה מקרה שעבאס מתרחק מדרישות פוליטיות לאומיות כמו סיום הכיבוש או השפעה על זהות המדינה. התרחקותו מהשיח הלאומי הפלסטיני משתלבת באתוס הקפיטליסטי-האינדיבידואליסטי השולט בישראל.

עבאס למעשה קורא לאזרחים הערבים לזנוח את הזהות ואת הדרישות הלאומיות ולהתמקד בשיפור מעמדם במסגרת המשטר הקיים. זהו סדר יום המשרת את השכבות המבוססות בחברה הערבית, שיש להן מה להרוויח מהשתלבות במנגנוני המדינה. על רקע זה ניתן להבין את דבריו של עבאס בשבוע שעבר: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית וככה היא תישאר. השאלה היא מה המעמד של אזרח ערבי".

היטיב לענות לעבאס ח"כ עופר כסיף, שכתב: "אי אפשר לנתק את שאלת זהות המדינה ממעמדו של האזרח הערבי בה. מעמדו יהיה שווה ומכובד אך ורק אם זהות המדינה תהיה שוויונית ומכבדת – קרי, מדינת כל אזרחיה".

הפוליטיקה של רע"מ אולי תניב הישגים מוגבלים בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא הרסנית לציבור הערבי. היא מבקשת לעצב אותו מחדש כציבור כנוע של בני חסות, שאינו נאבק לשינוי המערכת הגזענית והקפיטליסטית המדכאת אותו אלא תלוי בחסדי השלטון. כדי לחולל שינוי אמיתי במצבם של האזרחים הערבים בישראל, אין חלופה למאבק ערבי-יהודי נחוש לשינוי השיטה.

איור: תומר טולדנו

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן