לאומנות, מיליטריזם ורומנטיזציה של אלימות: לבטל את הגדנ”ע

בתיכונים רבים בארץ יוצאים התלמידים במהלך כיתה י’ או י”א לשבוע גדנ”ע (גדודי נוער). זהו שבוע דמוי טירונות, שמטרתו, לכאורה, לתת לתלמידים – שהם בראש ובראשונה חיילי “צבא ההגנה” לעתיד – טעימה קטנה ממה שמצפה להם בשירות הצבאי, וכך להעלות את המוטיבציה שלהם לגיוס.

לעיתים אני נזכרת בשבוע הגדנ”ע שעברתי בכיתה י”א, שאמנם ארך בסופו של דבר רק שלושה ימים אך היה רווי חוויות ורגעים שהותירו אותי, עד היום, שלוש שנים ופרופיל 21 לאחר מכן, מבוהלת ובעיקר מודאגת.

תחילה הוצב אולטימטום מצד התיכון – יציאה לגדנ”ע או יציאה לגדנ”ע. זו לא הוצגה כשאלה או כבחירה. מי שלא יצא ייענש, ויסבול גם מתחושת חריגות חברתית. זאת בהתאם לתפיסה הכללית של מערכת החינוך – הגיוס לצבא כחובה וכמטרת-העל של בית הספר. חיילים על מדים שהגיעו לבקר מדי פעם בבית הספר התקבלו בחיבוק אוהב, בו כמובן לא זכו מעולם תלמידי בית הספר עצמם.

לא הטלתי ספק ביציאתי לגדנ”ע. הסביבה בה גדלתי לא אפשרה לי להטיל ספק אמיתי בעובדת גיוסי לצבא.  לא היה לי את האומץ. כששוחחנו על הצבא בבית הספר, מעולם לא הוצגה שום ביקורת או הסתייגות. המילה “כיבוש” אפילו לא נהגתה. היה רק ניגון בלתי פוסק של סיסמאות וסיפורי גבורה. וכן, כשהגיע היום, לקחתי את התיק שלי ונסעתי עם כל השכבה לבסיס הגדנ”ע צלמון.

בהגיענו ירדנו מהאוטובוסים, והורו לנו לעמוד בשלשות בצורת ח’. בליווי צרחותיהן של מפקדות הגדנ”ע, חולקנו למחלקות בהן העברנו את שאר הימים. קיבלנו מדים מעופשים, חבשנו כובע ונקראנו להיענות מיד ובלי היסוס לכל ציוץ של מפקדת המחלקה, שאת שמה כמובן לא ידענו. בתוך שניות (ושנתיים לפני שהגיע זמננו בחוק), הפכנו חיילי וחיילות טירונות. אולי זה נשמע מגוחך, אבל עבורי, נערה שעד לפני שעה ידעה משמעת צבאית מהי רק מסיפורים ומסרטים, החוויה נראתה כמו הכלאה בין סרט אימה לבין קומדיה.

לרוץ, לעמוד דום, עקבים צמודים, בקבוק מים צמוד לרגל. נפל הבקבוק, עקבים קצת במרחק, מזיזה מהמצח שערה  – לרדת לעשר שכיבות שמיכה. כך עבר רוב היום. בין לבין עברנו שיעורים על “מורשת קרב”, עשינו תורנויות מטבח, למדנו על נשק ואף ירינו במטווח. המטווחים נראו לרבים כחוויה מרגשת ומסעירה, אך עבורי הייתה זו חוויה מזעזעת ומחרידה. למה ששימוש במכונת ההרג הזו יהיה חלק מחייב מלימודיהם של נערים ונערות בני 16? האם השימוש בריגוש שבאלימות והרומנטיזציה של הריגה בשירות המדינה הם הדרך להגביר את המוטיבציה לשירות צבאי? התשובה, למרבה הצער, היא שכך זה עובד. הצבא כמובן מודע לכך היטב. אין זה מקרה כי חיילים רבים מפתחים עמדות לאומניות וימניות יותר בעקבות הגיוס. הצבא “המוסרי ביותר בעולם” מחנך את חייליו הנאמנים ביותר הרבה לפני מועד גיוסם.

בערב של היום הראשון, שוחררו כל הבנות במחלקה שלי לשעת ט”ש (טרום שינה). פניתי ללכת איתן, אך המפקדת עצרה אותי. היא טענה שלא נתתי את מאת האחוזים שלי היום, שלפה שעון-עצר מכוון על 10 שניות ודרשה שארוץ במגרש הלוך וחזור במסגרת הזמן הזו. לא הצלחתי. היא לא וויתרה ודרשה שוב. רצתי. לא הצלחתי. וכך, בשעה שכל חברותיי התקלחו ושוחחו בטלפון עם הוריהן, אני רצתי במגרש הלוך ושוב.

לו רק ידעתי שלנערה חמורת הסבר שעומדת מולי במדים אין באמת שום סמכות עליי. שאיני חייבת, כמי שאינה חיילת, לציית בעיוורון ובנשיכת שפתיים לכל דרישותיה. שבכלל, את כל החוויה הזו לא הייתי מחויבת לעבור. לסרב לירות ברובה בגיל 16 זו הבחירה ההגיונית והאנושית. אבל בגיל כזה קל כל כך להיות מושפעים, מסונוורים, מעורפלי חושים. להיעתר לסמכות בלי לחשוב פעמיים, במיוחד אם הסמכות היא הצבא, שמגיל ינקות בארצנו המיליטריסטית לומדים שאין לערער על עליונותו ועל צדקתו.  לכן אני מודאגת. בשנים האחרונות מתרחשת בארצנו הקצנה בלאומנות, בגזענות, בעליונות היהודית, באלימות ובדורסנות כלפי השונה. לצבא ולשיטות עידוד הגיוס המעוותות שלו חלק משמעותי בכך.

בחודשים האחרונים, מאז קבלת הפטור שלי מצה”ל, אני חושבת הרבה על משמעות הדברים המובנים מאליהם בישראל. לדעתי, תפיסה הגורסת שהחובה המוסרית הגדולה ביותר היא שירות צבאי איננה מובנת מאליה. מערכת חינוך בה תיכוניסט בן 16 מקבל רובה לידיו איננה מובנת מאליה. להיות חלק מעם הכובש ע ם אחר ולקחת חלק פעיל בכיבוש זה לא מובן מאליו. על הצבא מוטלת האחריות הכבדה ביותר לעוולות אלה, ועלינו האחריות לפצות פה בעוד השאר שותקים.